החודש הראשון בכהונה השנייה של דונלד טראמפ מלמד על תנועת מלקחיים של הממשל החדש, שמטרתה אחת: להפוך את טראמפ לשליט סמכותן, ככל שהדבר יתאפשר לו. מבחינתו, הוא מוכן להיות רודן לא רק ביום הראשון (כפי שהצהיר לפני הבחירות), אלא בכל ארבע השנים הקרובות (לפחות). הזרוע האחת היא רמיסת כללי היסוד של הדמוקרטיה ובראשם שלטון החוק וזכויות יסוד. הזרוע השנייה היא קיצוץ הממשל, פוליטיזציה שלו והיפטרות משומרי סף וגורמים עצמאיים. שיהיה ברור: זכותו של טראמפ לשנות את מדיניותה של ארה"ב; הוא ניצח בבחירות הוגנות ורוב האמריקנים הפקידו בידיו את ניהול ענייניהם. אין ספק שהממשל האמריקני גדול ומסורבל, סובל מעודף ביורוקרטיה ורגולציה, ויש הרבה מאוד מה לייעל בהתנהלותו הפנימית ובטיפולו במדינה כולה. אלא שמה שהוא ואנשיו עושים אינו נובע מרצון לשפר אלא להרוס, לא משאיפה לתקן אלא להשתלט, לא לטובת הכלל אלא לטובתם-הם. איך אני יודע? לפי ההצהרות ולפי המעשים. חלק מהפעולות שלהם, על פניהן, אינן חוקתיות ואינן חוקיות. אבל טראמפ אמר במפורש, כי מי שמציל את המדינה – אינו עובר על החוק. סגנו, ג"ד ואנס, כפר בזכותם של בתי המשפט לבלום פעולות של הממשל. שופט פדרלי אחד כבר פסק שהבית הלבן הפר צו שלו. משפטנים בכירים מדברים בפה מלא על משבר חוקתי אפשרי בדמות סירוב לציית לפסקי דין. טראמפ השתעשע בגלוי ברעיון של כהונה שלישית, בניגוד לחוקה (לכאורה יש פרצה: הוא יוכל להיבחר כסגן הנשיא ואז יתפטר הנשיא והוא יבוא במקומו). הלילה, כאשר ממשלו הורה (כנראה בחוסר סמכות) לבטל אגרת גודש בניו-יורק, חגג טראמפ בציוץ "Long Live the King". טראמפ ואנשיו אינם פועלים בצורה שקולה ומדודה, אלא בצורה הרסנית ונקמנית, תוך השמעת טענות מופרכות על "שחיתות", "חוסר נאמנות" ועוד. למרות שיש להם ארבע שנים, או לפחות שנתיים עד בחירות האמצע, הכל נעשה במהירות מסחררת, אפילו בלי העמדת פנים של עבודת מטה, תוך הצפה שמותירה את יריביהם המומים וללא יכולת להיאבק נגד רוב הצעדים. למשל: הפיטורים הרוחביים ההמוניים של עובדי מדינה. הפיטורים של קרוב ל-20 מבקרי פנים, כולל במשרדים החשובים ביותר. הרדיפה של כל מי שעסקו בתיקים נגד טראמפ ובחקירות 6 בינואר (לצד החנינה הגורפת לפורעים). הפגיעה בגופי ממשל שעל-פי חוק צריכים להיות עצמאיים ומשוחררים מהשפעה פוליטית. כנ"ל לגבי סגירת גופים וביטול תוכניות, כגון USAID המסייעת במניעת מחלות ורעב ברחבי העולם – למרות שנגיפים אינם מתחשבים בגבולות, ושהסיוע הוא מנוף חשוב להשפעה מדינית וביטחונית. אלו רק דוגמאות על קצה המזלג, המלמדות שהמטרה היא אחת: כוח בלתי מוגבל לנשיא ולסובבים אותו.

הפיכתו של האדם העשיר ביותר בעולם לאדם השני (ואולי הראשון) הכי חזק בעולם היא אחד ההיבטים המדאיגים ביותר בממשל טראמפ. איש לא בחר את מאסק, איש לא אישר אותו, איש אינו מפקח עליו. אבל יחד עם קומץ של צעירים בני 25-19, חלקם חסרי כל השכלה רלוונטית וכולם נעדרי כל ניסיון מתאים, הוא שועט בסערה למשרד אחרי משרד, מקבל גישה לנתונים הרגישים ביותר (כולל כל ההעברות התקציביות, כל תיקי המס וכל נתוני הביטוח הלאומי) ומחליט מה וכמה והיכן לקצץ. כל זה – כאשר לחברות שבבעלותו יש חוזים במיליארדי דולרים עם הממשל, ובמקביל הממשל בודק תלונות עליהן ומאסדר אותן, וכאשר המודל העסקי של אחת החברות שבבעלות (רשת X) מבוסס על שימוש במידע של מיליוני אמריקנים. אם הזכרנו את רשת X, הנה עוד נתון רלוונטי. באוקטובר שעבר העריך בנק ההשקעות פידליטי, כי שוויה נחתך ב-80% מאז שמאסק רכש אותה ב-44 מיליארד דולר שנתיים קודם לכן. גם שם הנחית מאסק גרזן של פיטורים ותוך שבועות בודדים שלח הביתה 75% מהעובדים – רק כדי לגלות שבעצם הוא זקוק לרבים מהם, ואז הציע להם לחזור. הוא הסיר כמעט את כל מגבלות התוכן והפך את X למאגר של שטנה, הסתה ואנטישמיות (ואז התבטא באנטישמיות בעצמו), מה שהבריח חלק ניכר מן המשתמשים והמפרסמים. כעת דומה שמאסק מנסה לעשות את אותו הדבר לממשל האמריקני – שזה כמובן הרבה-הרבה יותר משמעותי. השבוע הוא וטראמפ התראיינו יחדיו לפוקס ניוז ונשמעו כמו זוג מאוהב. אבל צריך לחכות ולראות כמה זמן יוכל ריכוז אגו אדיר שכזה להימצא תחת אותה קורת גג בלי להתפוצץ, וכמה נזק – אולי בלתי הפיך – ייגרם עד אז.

לעיתים יש מעשים קטנים יחסית בפני עצמם, אך בעלי משמעות סמלית נרחבת. במקרה של טראמפ, אפשר להצביע על שניים. הראשון: הוא השתלט על מרכז קנדי לאמנויות הבמה. טראמפ פיטר את כל חברי המועצה אותם מינה ג'ו ביידן, הותיר את המינויים הקודמים שלו-עצמו, הוסיף מינויים חדשים (כולל ראש הסגל שלו ורעייתו של ואנס) – והללו מיד פיטרו את המנכ"לית ובחרו את טראמפ ליו"ר. של מוסד אמנותי-תרבותי לאומי. אני לא חושב שמנהיגי בריה"מ נהגו בצורה דומה. נדמה לי שהתקדימים מחזירים אותנו 90 שנה אחורה. השני: פרקליטו לשעבר של טראמפ, אמיל בוב (Bove), אותו מינה טראמפ לסגן שר המשפטים בפועל, הורה לסגור את התיק נגד ראש עיריית ניו-יורק, אריק אדמס, שהואשם בקבלת שוחד. אדמס הוא אומנם דמוקרט, אבל הוא עומד בראש העיר בה יש לטראמפ נכסים משמעותיים, התקרב אליו בחודשים האחרונים וטען כמותו שמדובר ברדיפה פוליטית. הנימוקים של בוב: פגיעה בפריימריז של אדמס לקראת הבחירות בשנה הבאה והפרעה לתפקידו במאבק במסתננים. מהלכים אלו מלמדים שטראמפ רוצה להשתלט, לעיתים באופן ישיר, על כל מה שאפשר, ושאין לו שום בעיה לשבש מהלכי משפט משיקולים אישיים ופוליטיים. לכך צריך להוסיף את התבטאויותיו ושליפותיו האין-סופיות, המסוגלות לזרוק את ארה"ב וחלקים נרחבים של העולם לתוך טלטלה. כך ה"תוכנית" לפינוי-בינוי של עזה; כך המכסים על קולומביה, קנדה ומקסיקו; כך ההתקפה שלו השבוע על ולדימיר זלנסקי; ועוד ועוד, עד אין סוף. זה מה שקורה כאשר מי שבכירי ממשלו הקודם הגדירו כ"פשיסט", מי שללא ספק סובל לכל הפחות מחוסר יציבות נפשית, מי שמוּנע משילוב של נקמנות, פרנויה ושגעון גדלות – מקבל כוח עצום ורוצה להפוך אותו לבלתי מוגבל.

אמרה ישנה קובעת, ש"כאשר ארה"ב מתעטשת – לעולם כולו יש שפעת": מה שקורה שם, משפיע על כל העולם. טראמפ ואנשיו לא מסתפקים בזה, אלא מנסים בצורה פעילה להדביק מדינות אחרות. השימוש במכסים ככלי לסחוט ויתורים הוא דוגמה בולטת: טראמפ עשה זאת כדי להכריח את קולומביה לקלוט מסתננים שגורשו, וכדי לגרום לקנדה ומקסיקו לפעול נגד הסתננות והברחות סמים (אם כי בפועל הן רק עשו את מה שתכננו ממילא). הוא גם מתכנן מכסים על מדינות רבות אחרות, כולל בעלות הברית באירופה, תוך פגיעה קשה בסחר העולמי. די ברור שטראמפ עומד להפקיר את אוקראינה ולהעניק לוולדימיר פוטין פרס על תוקפנותו ופשעי המלחמה שביצע. זה גם מלמד שארה"ב לא תמשיך להגן על אירופה כפי שעשתה בשמונת העשורים האחרונים – ובכך תנטוש במידה רבה את קו ההגנה הראשון שלה-עצמה. ואולי הכי חמור: הן אילון מאסק והן ג"ד ואנס הביעו תמיכה בימין הקיצוני באירופה, ובמיוחד ב"אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) לקראת הבחירות שם בשבוע הבא; מאסק גם חותר תחת ממשלת בריטניה. מעבר לכך שמדובר בהתערבות בוטה ביותר בענייניהן הפנימיים של מדינות אלו, השניים מעניקים רוח גבית לתנועות גזעניות, אנטישמיות, בדלניות ופרו-רוסיות – ההפך הגמור מן הערכים והאינטרסים של ארה"ב.

זוהי הטענה שעולה כמעט תמיד כאשר מדברים עם ישראלים על טראמפ. כך אכן נראה בשבועות האחרונים, במיוחד חלקו של טראמפ בעסקת שחרור החטופים. אבל מבט מעמיק יותר מגלה, שאין לטיעון הזה על מה לסמוך. ראשית, זה שטראמפ טוב לבנימין נתניהו – לא אומר שהוא טוב לישראל. הוא מאפשר לנתניהו לברוח משאלת היום שאחרי בעזה; זה רע מאוד לישראל, כי כך חמאס ייצא מנצח. הוא אולי יאפשר לחזור ללחימה בעזה; זה יחרוץ את גורל החטופים הנותרים ויעלה בדם חיילינו. שנית, טראמפ רוצה הסכם גרעין עם אירן, וגם אם יתמוך בתקיפה ישראלית – התוצאה עלולה להיות מלחמה איזורית בלא פגיעה ממשית בתוכנית הגרעין האירנית. שלישית, אצל טראמפ הכל אישי וגחמני ויכול להשתנות על-פי מצב רוחו הנקודתי ועל מה שראה באותו בוקר ב-Fox & Friends. אם הוא היה מוכן לפגוע בקנדה, בעלת בריתה הקרובה ביותר של ארצו – לא תהיה לו שום בעיה לפגוע בישראל. רביעית, תחשבו על שייט של דוגית (קאנו) המתיידד מאוד עם מפקד של נושאת מטוסים, והלה מזמין אותו לקשור את הדוגית על הסיפון ומעניק לו אירוח כיד המלך. אבל אז הקצין משיט את ספינת הענק הישר לתוך הוריקן; הדוגית תהיה הדבר הראשון שיישטף מהסיפון. ישראל היא דוגית ביחס לארה"ב, וכאשר טראמפ מעניק נצחונות לפוטין, מחליש את הברית המערבית ופוגע ביסודות הדמוקרטיה – אנחנו נפגעים קשות.

מי יבלום את טראמפ? לא נראה שיש מישהו שיכול. הדמוקרטים לא התאוששו מההלם של התבוסה המוחצת בבחירות והם נטולי הנהגה של ממש. התקשורת מאוימת בידי טראמפ, הן בתביעות והן ברגולציה, ובכל מקרה – הוא מתעניין רק במה שאומרים שופרותיו בפוקס ניוז. הסיעה הרפובליקנית בקונגרס כנועה לחלוטין ולא בלמה אפילו את המינויים ההזויים ביותר בממשל החדש (פי הגסת' בפנטגון, רוברט קנדי במשרד הבריאות, טולסי גבארד במודיעין הלאומי, אולי גם קאש פאטל ב-FBI). אם תהיה מחאה עממית ברחובות, טראמפ בהחלט עשוי להורות על שימוש באמצעים קיצוניים נגדה. הוא דיבר על הפעלת הצבא נגד Black Lives Matter בכהונתו הראשונה, נבלם בידי הרמטכ"ל מארק מיליי והשר מארק אספר וכעת התנקם בהם בדמות שלילת הסיווג והאבטחה והסרת תמונותיהם מקירות הפנטגון. נשארו בתי המשפט, וגם הם עלולים להיות משענת קנה רצוץ. עד עכשיו, הם בלמו רק מקצת מן המהלכים השנויים במחלוקת ביותר. בפניהם תלויים ועומדים אלו שלכאורה מהווים הפרה של החוקה (מניעת אזרחות מילדי מסתננים שנולדו בארה"ב), של החוק (פיטורי המבקרים הפנימיים), של הנורמות (סמכויותיו של מאסק), של הפסיקה (הדחת מנהלי גופי ממשל עצמאיים) ושל הסכמי העבודה (הפיטורים ההמוניים). פה ושם ניתנו צווי ביניים, שהם החשובים ביותר, כי פסיקה סופית תצריך חודשים ושנים ועלולה להיות תיאורטית בלבד. אבל ככל שאני מתרשם – זה הולך לטראמפ די בקלות. הבעיה הכי קשה היא בבית המשפט העליון, אליו יתנקזו בסופו של דבר הסוגיות המכריעות. יש בו רוב של שישה שופטים שמרנים (כולל שלושה שופטים אותם מינה טראמפ) מול שלוש שופטות ליברליות. זהו הרוב שבקיץ שעבר העניק לטראמפ – ולכל נשיא – חסינות כמעט מוחלטת מהעמדה לדין על מעשיהם בתפקידם, ובכך במידה רבה הכריע את תוצאות הבחירות. החשש הוא, שבית המשפט יעניק הכשר גם להרחבת סמכויותיו של הנשיא, על-פי אותו היגיון. כל זה נובע מצירוף של שני גורמים. האחד: עשרות מיליוני אמריקנים מאמינים לשקרים של טראמפ ומוצאים את בריונותו מושכת, ויש לפחות מאות אלפים שישרתו אותו בנאמנות, לא משנה מה שיעשה. השני: כל האחרים – כולל מערכת המשפט – לא מבינים שארה"ב הפכה לדמוקרטיה מתגוננת, המאוימת מתוך-תוכה וברמה הגבוהה ביותר האפשרית. הם לא תופסים שכעת צריך לנהוג אחרת, להיאבק נגד כל מהלך ולראות אותם כחלק מתמונה רחבה של שאיפות לסמכותנות ואף לרודנות. ועברנו רק חודש.