הפעם הראשונה היא כבוד. עבדאללה מלך ירדן היה השליט הערבי הראשון עימו נפגש דונלד טראמפ בבית הלבן ב-2017. זו לא הייתה האווירה בשבוע שעבר: עבדאללה נע בחוסר נוחות כאשר טראמפ דיבר על פינוי שני מיליון עזתים לירדן ומצרים, והבליע איום להפסיק את הסיוע השנתי בסך 1.5 מיליארד דולר לממלכה. במשך עשרות שנים תיארה ארה"ב את מצרים וירדן כאבני יסוד ביציבות המזרח התיכון, מזכיר אקונומיסט. הן חתמו על הסכמי שלום עם ישראל ובגדול נמנעו ממלחמות, הפיכות ומהפכות. פניית הפרסה נובע בחלקה מהסגנון של טראמפ, האוהב ללחוץ על בעלות ברית. קנדה יכולה להפעיל לחץ נגדי; מצרים וירדן – לא. הסחר עם הראשונה הוא 9 מיליארד דולר בשנה, ועם השנייה – 5 מיליארד דולר. הן עניות מכדי להציע השקעות, דלות במשאבים מכדי להשפיע על שוק האנרגיה. ב-16 חודשי המלחמה הן עמדו מן הצד וצעקו: "עצור!" היחסים אינם לחלוטין חד-צדדיים. מצרים מעניקה לספינות המלחמה האמריקניות יחס מועדף בתעלת סואץ. ירדן הצטרפה לקואליציה בראשות וושינגטון נגד דאעש. אבל תרומתן העיקרית היא שבלעדיהן המצב יהיה הרבה יותר גרוע. לעומת זאת, סעודיה יכולה לומר "לא" לטראמפ: היא מיהרה לדחות את תוכנית "הריביירה של עזה" ואינה ממהרת לנורמליזציה עם ישראל. עם זאת, הסעודים מצאו דרך לרכך את המכה. הם מתווכחים בשיחות בין ארה"ב לרוסיה, ואולי בעתיד עם אירן. הנסיך מוחמד הציע לטראמפ 600 מיליארד דולר בהשקעות וסחר לאורך הקדנציה שלו. זהו סכום מצוץ מן האצבע, אבל הוא מדגים את העוצמה הכלכלית של הממלכה. מצרים וירדן מתקשות למצוא את ערכן שלהן. הן עובדות עם מדינות המפרץ לעצב תוכנית לשיקום עזה – וזה החלק הקל של העסק. בנימין נתניהו דוחה שוב ושוב את תחילת המו"מ על שלב ב' של העסקה עם חמאס, והדרת ראשי המוסד והשב"כ מהמו"מ נתפסת בידי רבים כחבלה נוספת בו, כפי שעושה נתניהו מזה חודשים. אם המלחמה תתחדש, אין צורך בתוכניות ליום שאחרי – מעיר אקונומיסט. טראמפ אינו הנשיא האמריקני הראשון המציע להעביר את עזה למצרים. אנתוני בלינקן, שר החוץ של ג'ו ביידן, העלה הצעה דומה בשבועות הראשונים של המלחמה, למרות שכמה דיפלומטים הזהירו שהמהלך עלול לערער את יציבותה של מצרים. לאחר האביב הערבי של 2011, שהוביל לנפילת חמישה רודנים (כולל חוסני מובארק במצרים), התנהל ויכוח בוושינגטון על התמיכה במשטרים חלשים, אך הוויכוח נעצר כאשר ההפיכות היו למלחמות אזרחים: אנשים חזקים חזרו לאופנה. ביקורת דומה עלתה לאחר 7 באוקטובר: הטענה היא שהקיבעון האמריקני ליציבות הוביל להתגברות הבעיות בדמות התחזקות המיליציות ורצועת עזה הפכה לסיר לחץ. הסטטוס-קוו הסתיים, והשינוי במדיניות האמריקנית יימשך גם אחרי כהונתו של טראמפ, מעריך אקונומיסט. מדינות ערב יצטרכו להתאים את עצמן למציאות החדשה, בה שוב אין זה יתרון להיות גורם המוביל למה שהיה הוא מה שיהיה.