על הצורך לפצל את משרת היועץ המשפטי לממשלה כתבתי לפני למעלה מ-20 שנה. מתן הייעוץ לממשלה וראשות התביעה – כל אחד מתפקידים אלה הוא משרה מלאה ויותר מכך. לא שמעתי מעולם על סיבה טובה לאיחוד התפקידים, שגם עלול לגרום לניגוד עניינים כאשר אותו אדם מייעץ בבוקר ומעמיד לדין בערב. אביחי מנדלבליט חתם על כתב האישום נגד בנימין נתניהו כראש התביעה, ועסק במימון הגנתו כיועץ המשפטי. אבל ההצעה של שמחה רוטמן שאושרה השבוע בקריאה טרומית יוצרת מצב גרוע פי כמה. היא מדברת על שלוש משרות – יועץ, תובע ומייצג בערכאות – שיהיו כולן פוליטיות. המשמעות היא, שהפוליטיקאים ימנו ויפטרו את המחזיקים בהן, וכך יבטיחו צייתנות גם במקום בו נדרשת עצמאות. עוד מדובר בהצעה על כך שחוות דעת היועץ לא יחייבו את הממשלה, שתוכל לשכור עורכי דין פרטיים. בקיצור: הרס מוחלט של המשרה. המצב הנוכחי עדיף לאין ערוך.

לעומת זאת, אין לי מילה רעה אחת להגיד על הצעה אחרת של רוטמן שהתקדמה השבוע לעבר חקיקה: פרסום פסקי דין בבתי המשפט למשפחה (ובערכאות הדתיות) יהיה ברירת המחדל, ולא יוצא הדופן כמו כעת. מובן שיושמטו כל הפרטים המזהים ושימוש בבינה מלאכותית יכול לסייע בכך רבות, ואולי אפילו להיות מוצלח יותר מאשר היום, כאשר נמחקים גם פרטים שיכולים להתפרסם. הפרסום יחזק את אמון הציבור בערכאה חיונית ורגישה זו, שהתלונות עליה מרובות במיוחד – ולו רק בגלל כמות האמוציות הכרוכות בה. הייתי מציע לרוטמן עוד שינוי חשוב בתחום דיני המשפחה. ירושות נדונות בבית המשפט למשפחה, גם אם מדובר בעזבונות עתק ובנכסים שיש לציבור עניין בהם. כך למשל היה עם פטירתו של יולי עופר ב-2011: גורל העיזבון, ובו בנק מזרחי וחברת הנדל"ן מליסרון – בשווי מיליארדי שקלים – נדון בדלתיים סגורות בערכאה זו, למרות שמדובר היה בחברות ציבוריות ובבנק שהפיקוח עליו הדוק מאוד. ראוי לתקן את החוק, כך שירושות ענק יידונו בבית המשפט המחוזי, ושכאשר מדובר בנכסים שיש לציבור עניין מיוחד בהם – איסור הפרסום ייסוג, לפחות חלקית.

סוגיית עונש המוות היא מן הסבוכות והרגישות בעולם המשפט, מסיבות ברורות: גם אם זהו עונש מוצדק, תמיד קיים חשש מפני טעות שתתגלה מאוחר מדי. בנוסף לכך, מחקרים מלמדים שהוא אינו מרתיע כפי שניתן היה לחשוב. רובו המכריע של העולם המערבי ביטל אותו, והוא קיים בעיקר בחלק ממדינות ארה"ב – לצד מדינות "נאורות" כמו אירן וקוריאה הצפונית. ובכל זאת, יש מקום שישראל תוציא להורג מחבלים, משום שכאן נכנס למשוואה עוד גורם: מחבלים כלואים הם תמריץ לחטיפות כקלף מיקוח; זו הייתה אחת המטרות המרכזיות של חמאס ב-7 באוקטובר והוא השיג אותה כמעט במלואה. לא הייתי מוציא להורג כל מחבל, אלא את המתועבים ביותר. למשל: מי שכיום נגזרים עליהם שלושה מאסרי עולם ומעלה; או מי שביצע פשע חמור נוסף לצד רצח, כמו אונס או הצתה. במקרים כאלו, העונש הוא גם צודק כגמול על הפשע וגם חכם מבחינה ביטחונית.

בשנים האחרונות עבדתי במשפט נתניהו לצידם של כמה כתבים בשירות חובה מגלי צה"ל, והתפעלתי מחוכמתם, בקיאותם ואישיותם. אני משער שיש עם עוד רבים כאלה. אבל במאזן הכולל, יש לסגור את התחנה. במדינה דמוקרטית, לא אמורה להיות לצבא תחנת רדיו משלו; התכנים שלה כבר מזמן אינם צבאיים ייחודיים, ויש לה אפילו תחנת משנה למוזיקה בלבד; וכאשר נחוצים עוד מיליארדים רבים למימון המלחמה ולבניין הכוח, יש לחסוך בכל פעולה שאינה חיונית. אפשר לחלופין להפריט את גלי צה"ל – דהיינו, את המתקנים והתדרים, אולי גם את העובדים האזרחים והמותג – אם כי לא בטוח שבשוק הפרסום המצטמק, יש מקום לעוד תחנה, ולא בטוח שהיא תהיה כלכלית בלא חיילי חובה. גם אם המניע האמיתי של הממשלה הוא פגיעה בשידור הציבורי והשתקת ביקורת, התוצאה נכונה.

א) בהחלט נכון לדרוש ממפלגות לכסות את חובותיהן, במיוחד למדינה ובמיוחד אם חדלו להתקיים בפועל. במצב הנוכחי, די קל להקים מפלגה, להתמודד בבחירות, לקבל מימון מפלגות, להפסיד ולהיעלם. אלא שהטיפול בחובות המפלגות חייב להיות שוויוני, לא מכוון נגד יריב פוליטי ספציפי וערב בחירות בהן הוא מועמד מוביל. ב) הליכוד צודק בצעדים שנקט נגד יולי אדלשטיין בעקבות תמיכתו בחוק הריבונות. ברגע בו הסיעה החליטה להתנגד, כל חבר בה מחויב לכך. נכון שעלולה להיווצר התנגשות בין עמדת המפלגה לבין העמדה האישית, אך כל עוד הבחירות אצלנו הן מפלגתיות – מי שנבחר בהן חייב לציית או להתפטר. אלא שלמנות במקומו לוועדת המשנה לשירותים החשאיים את טלי גוטליב, הצווחנית הגדולה ביותר בתולדות הכנסת והחשודה בהדלפה – זה כבר יותר מאשר טירוף.

"כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים" – אומר המלאך למלך כוזר בתחילת ספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי. במקרים הבודדים שממשלת החורבן והביזה עושה משהו נכון, לעיתים קרובות מעשיה רצויים ולא כוונותיה. וכשם שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, כך יכולה הדרך לגן עדן להיות רצופה כוונות רעות. המעשה אינו חזות הכל; המניעים חשובים מאוד גם הם. בתמונה הרחבה, מדובר בממשלה הכושלת ביותר בתולדות המדינה, ובהנהגה הכושלת ביותר של העם היהודי מאז חורבן בית שני. גם אם מדי פעם יוצא להם משהו נכון ואפילו חיובי, ועל כך הם ראויים לשבח, אין זה מטשטש את המאזן הכולל: צריך לשלוח אותם הביתה מהר ככל האפשר.