השופטים היו צריכים להיות ערים לאפשרות הסבירה, שהממשלה לא תציית להם. זו הרי לא תהיה הפעם הראשונה; ראו את המהלכים נגד גלי מיארה, ראו את הבוז ליצחק עמית. ההשתמטות והחקירה חשובים לממשלה בהרבה, אבל לא חלילה מבחינה ציבורית וביטחונית, אלא מבחינת הישרדותם שלה ושל העומד בראשה. לכן, איש אינו אמור ליפול מהכסא אם לא ייעשה דבר נגד המשתמטים, ואם הממשלה תמשיך לקדם ועדת טיוח במקום ועדת חקירה.
הממשלה יודעת היטב, שבית המשפט אינו יכול להעניש אותה. בית המשפט העליון מתחמק מזה זמן רב מהכרעה בשאלה האם ניתן להפעיל הליכי בזיון בית המשפט נגד רשויות המדינה. גם אם נניח שהתשובה תהיה חיובית, מה בדיוק יקרה? יטילו קנס של כמה אלפי שקלים על המדינה, דהיינו על כולנו? יכניסו לכלא את דגל המגן דוד או את סמל המנורה? בעידן בו הבוז לבית המשפט הוא כלי לקבלת קולות בפריימריז ובקלפי, הפרת פסקיו וצוויו עלולה להפוך לנורמה.
בזמנים נורמליים, החשש מפני התנגשות ישירה בין הרשויות הוא סיבה טובה לדחות את הקץ ככל הניתן, בתקווה שהזמן יעשה את שלו. אבל אנחנו לא חיים בזמנים נורמליים, אלא בכאלה שבהם המטרה של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת היא לסרס את הרשות השופטת, כדי לערער ואף לעקור את יסודות הדמוקרטיה. כאן הזמן רק גורם לעוד הקצנה, ודאי ככל שנתקרב לבחירות.
זאת ועוד: לזמן יש חשיבות גם מבחינת הנושאים שעל הפרק. צה"ל צריך 12,000 חיילים
עכשיו. את המלחמה צריך לחקור
עכשיו, לאחר שנתיים בהן הזיכרון מטבע הדברים כבר התעמעם. סולברג העיר בפסק דינו, כי הפרקליטות דחתה שוב ושוב (לעיתים ללא אישור) את מתן תשובותיה בנוגע לחרדים. העתירות בנוגע לחקירה הוגשו לפני למעלה משנה. גם מבחינה זו, אין מקום לתת לממשלה עוד חודש וחצי, שמן הסתם גם אותם תנסה למרוח כמה שיותר.
אם אין מנוס מהתנגשות חזיתית בין ממשלה פורעת חוק לבין בית המשפט העליון – לו יהי. בית המשפט צריך להבין עם מי יש לו עסק ולהתנהל בהתאם – כמובן במסגרת החוק והכללים. אל לו לשחק לידיה במתן עוד ועוד ארכות, שבמהלכן היא והתועמלנים שבשירותה יעמיקו את הבוז כלפיו, ובסיומן היא תפר את פסיקותיו.