הטבלה לא משקרת: מערכת המשפט פגומה

ברור כי יותר שוטרים, הרבה יותר עורכי-דין ויותר שופטים כתבו פחות הכרעות דין מנומקות. למרות המחשבים, ההקלטות והקלדניות שנכנסו לשימוש. מרבית השיפוט נעשה מחוץ לבית המשפט בעסקות טיעון בין עורכי-הדין לתובעים. השופטים כמעט שאינם שומעים ובוחנים עדויות. כתוצאה מכך מורשעים אנשים רבים שלא פשעו! התהליך, הנמשך כבר עשרות שנים, מדרדר את האמון בבתי המשפט עד לרמה שאין סיכוי מעשי לחזור ממנה.

שופט בית משפט השלום ברמלה, עמי קובו, כתב עבודת דוקטורט המבוססת על 400 ראיונות עם נאשמים שהשיבו לכתבי אישום. נוסף לכך ראיין 29 סניגורים, 8 תובעים, 5 שופטים, וערך תצפיות במשך 110 ימי דיונים. עיקרי מסקנותיו פורסמו בספרו "נאשמים בלתי עקביים בבתי המשפט - מודים באשמה וטוענים לחפותם". על-פי ספרוף יש סניגורים המנהלים את הנאשם כך שיסכים לעסקת טיעון נוחה שהם תופרים עם התובע. האמצעים להשגת העסקה הם הפחדת הנאשם, הסתרת מידע מהנאשם, וכפייתו לגרסה שאינה שלו עד אשר הוא עומד מאחוריה בבית המשפט. אחרי המשפט הנאשם ממורמר מחומרת העונש וטוען לחפותו, הסניגור נחפז לגבות שכר טירחה ולהתקדם לתיק הבא. גם התובע שמח בחלקו להסיר עוד תיק משולחנו, והשופט חש הקלה כאשר נמחק עוד תיק מסדר יומו. פחות מ-9% אחוזים מהתיקים הפליליים מגיעים לשלב כתיבת הכרעת הדין. שלב שבו השופט אמור באמת להסביר בכתב מדוע אדם אשם במה שמיוחס לו.

משטרת ישראל יודעת כי כל הודאה שהיא תצליח להחתים עליה את החשוד, תתקבל לרוב בבית המשפט ללא עוררין על בסיס סעיף 10א', שנועד במקור למנוע חזרת עדים מעדותם עקב איומים. בפועל, לרוב השוטרים הם שמאיימים בעצמם על הנחקרים ומטילים עליהם אימה, עד אשר הנחקרים חותמים על מסמך שקר. כל אדם סביר מבין כי הסיכוי שפושע יבוא לתחנת משטרה ויודה באשמה מרצונו הטוב שואף לאפס. דווקא כאשר מונחת לפני שופט הודאה באשמה, עליו לחקור היטב אם זו אמיתית, האם נגבתה באופן סביר והאם הנאשם מודה שכך היו הדברים. דילוג על שלב זה במשפט מוביל מדי יום להרשעות רבות של אנשים חפים מפשע. כמובן שעבריינים אמיתיים כלל אינם חוששים מהמשטרה. הם יכולים לשים קץ לכל חקירה בהשלכת רימון יד לביתו של החוקר, או באיום כזה. לכן, קורבנות חקירה הם בעיקר אנשים רגילים שהמשטרה החליטה בנסיבות העניין להעביר את יומה בחברתם ועל-חשבון עתידם.

בהצעת חוק שאולי תעבור בשבוע הבא בכנסת ישראל בקריאה שנייה ושלישית, מוצע לבטל חלק מהותי מהליך השיפוט. על-פי הצעת החוק, עבירות רבות מסוג "פשע" שנדונו עד כה בבתי משפט השלום ובעיקר בבית משפט מחוזי, בהרכבים של שלושה שופטים, יעברו לדיון בפני שופט יחיד. מדובר בעבירות רבות שהעונש עליהן הוא 10 שנות מאסר ויותר. מכאן ועד להרשעה קלה בלא דיון עמוק הדרך קצרה ביותר. כבר אמרו חכמים בפרקי אבות; "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי, אלא אחד...". לא ייתכן כי ידון שופט אחד בתוך דקות אחדות ויכריע בנושא שעשוי לכלוא נאשם לעשר שנות מאסר. נראה כי מערכת המשפט מאבדת עצמה לדעת בהניחה לעצמה לשקוע בהדרגה למצב שבו היא אינה שופטת כלל באמת. שעות השיפוט הנחסכות יתמלאו מיד בשפע של אישומים מגוחכים כנגד קורבנות חקירה חדשים שהמשטרה תמצא. הפשע האמיתי ימשיך להשתולל ולהשתכלל. המחוקקים מתבקשים לדחות את ההצעה בטרם יחזרו למזנון הכנסת.

כתוצאה מהעובדה שהשיפוט הפך לתופעה נדירה, עסוקים עורכי-הדין במלאכת רמייה מסועפת על-חשבון לקוחותיהם. רבים מהם מפחידים את הלקוח כדי לקבל שכר טירחה שמן. הם מחתימים את הנאשם הנורמטיבי על הסכם ייצוג, לפיו הם יקבלו שכר טירחה מלא גם במקרה של פשרה או עסקת טיעון. מרגע שכך סוכם, הם עושים הכל כדי להתפשר על-חשבון הלקוח, ולנוחות התובע שמשתף עימם פעולה. שיטה זו גורמת לנאשמים רבים להסכים לאשמה מופחתת שאינה מוצדקת וממנה יוצא האדם שבור ושונא חוק.

בפני שופטי ישראל מוצגים מדי יום שלל תצהירי שקר בכל תחומי המשפט. לעתים קרובות ברור לכל הנוכחים באולם שלא היו הדברים מעולם. ובכל זאת כולם משחקים את המשחק לטובת שכר טירחת עורכי-הדין ושכר התובעים. השופט שלי טימן אמר כי ב-27 שנות שיפוטו טרם נתקל במקרה אחד שבו נענשה אישה אשר העלילה עלילת כזב על הגבר בחייה, או על גבר מזדמן. הרי ידוע לכולנו כי עשרות אלפי תלונות השווא מוגשות כל שנה למחלקת חקירות אלימות במשפחה (אלמ"ב). רובן מתבררות כשקרים גסים. רבות מהמתלוננות מודות בעצמן כי העלילו על הגבר שקר. לפיכך עסוקים שוטרי, תובעי ושופטי ישראל בעומס עבודה מדומה ומזיק, כאשר "חומר הגלם" שלהם הוא גברים נורמטיביים שחייהם נהרסים! הדרך לפינוי זמנו של בית המשפט פשוטה. השופטים צריכים רק לחקור היטב את העדים ולהעניש עדי שקר, כאשר ברור שכך הדבר, ומיד יירד העומס על בתי המשפט.