הלילה שבין 17 ל-18 ביולי 1948 היה לילה גורלי בקרבות הדרום. למחרת אמורה הייתה להיכנס לתוקפה "ההפוגה השנייה". המשמעות המיידית הייתה כי אם הדרך לנגב לא תיפרץ, הוא יילקח ממדינת ישראל, כפי שזמם מתוך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט ובניגוד להחלטת החלוקה.
בין היישובים שהיו אז על הקרקע בצפון הנגב נמנים נגבה, גברעם, ניצנים, יד-מרדכי, רוחמה, דורות, גבים, ניר-עם, סעד, נירים, כפר-דרום ובית-אשל. הכוח שהגן על היישובים הללו הורכב מ-655 לוחמים, מתוכם 50 לוחמי חי"ש וכל השאר פלמ"חניקים.
לכוח המצומצם הזה היו שלוש משימות עיקריות: הגנה על היישובים, אבטחת התחבורה בכבישים ואבטחת צינורות המים באזור. הכוח אורגן כחטיבה שכללה גם יחידת משוריינת בעלת 17 שריוניות. היה כוח אווירי קטן בפיקודו של עזר ויצמן. ליד קיבוץ ניר-עם הוקם מנחת למטוסים קלים.
האויב היה כוח מצרי בהובלת חטיבה 4, שבראשה המפקד שכונה 'הנמר הסודאני'. 15 אלף החיילים המצרים תפסו בחודשיים של הפלישה שרשרת משלטים מול הקו של צה"ל, החזיקו אותם וביצרום. משלטי חולֵיקאת, בין צומת גבעתי לשדרות של היום, היו חלק מהם. המתחם המבוצר המצרי ביתר את ישראל הצעירה לשתיים, בנתקו ממנה את הנגב. הקשר נשמר רק באמצעות ניווטי לילה בוואדיות שבין המוצבים המצריים.
החשש שתיקבענה עובדות בניתוק הנגב הוביל ליוזמה צבאית. הכוחות שנשלחו ליעדיהם הונחו לפעול בתפר שבין פלוג'ה (היום קריית-גת) לבין עירק אל-סואידן (כיום מצודת יואב, על כביש אשקלון–חברון), ולתקוף את הכפרים חוליקאת, חתה וכרתיא. אולם הפקודה שירדה ממטה הפלמ"ח בתל אביב ב-14 בחודש הייתה מעורפלת יותר: "להפריע את הרגשת הביטחון של האויב, לפצל את כוחותיו ולמשוך את כוחותיו מחוץ לזירת הפעולה העיקרית". בפקודה זו אין הוראה לכבוש את מוצבי חוליקאת, ומוצבים אחרים שחסמו את הדרך לנגב; מדובר בפעולת הסחה והטרדה.
על תגבור הכוחות העיד ניסן ניר מקיבוץ גבים. למעשה, הוא אומר, חלק מחברי הקיבוצים שגויסו לתגבור הכוחות לא היו ממש חיילים. הם לא קיבלו אימון צבאי והמפקדים לא הכירו אותם. אבל רכזי המשקים קיבלו פקודה והיו חייבים להקצות חברים לפי דרישת הפלמ"ח. קיבוץ גבים נדרש לגייס שישה אנשים, אבל לא היה את מי. ניר מספר: "החלטנו לבחור שישה מבני הנוער שעלו לארץ לאחר השואה, עולים מאירופה ומצפון אפריקה. היו כמה מתנדבים, בני 17, מהקבוצה שעלתה מאיטליה. הם לא ידעו מה זו לחימה. שלא לדבר על ניסיון קרבי. הם נשלחו הישר מהמשאית לקרב".
גם קיבוצים אחרים שלחו עולים חדשים. לחלקם שיקרו ואמרו להם שהם יוצאים לעבודות מחוץ למשק. איש לא טרח ואולי לא רצה לספר להם כי הם הולכים לקרב שאולי לא יחזרו ממנו. גרשום נבו מקיבוץ דורות היה אחד מהמתנדבים. "לא הייתי מודע לסכנות", הוא סיפר לי. לא היה לו נשק. "הייתי מספר 2 של המקלען וסחבתי איתי רק ארגזי פעולה. הנתק היה גדול כל כך, שאפילו את שמו של המקלען לא ידעתי".
בשעות הבוקר של 17 ביולי, מספר מאיר מינדל, יצאו שתי פקודות לרכז שתי מחלקות בקיבוץ רוחמה עד השעה שמונה בערב. ואז התרחש השבר הראשון, בטרם נורה כדור. מפקדי הגדוד השביעי עוזי נרקיס ומאיר פעיל התנגדו להתקפה על מוצבי חוליקאת. לא היה ידוע להם מי נתן את הפקודה – ואכן, כאמור, הפקודה המקורית ממטה הפלמ"ח לא דיברה על כיבוש המוצבים, ואין בידינו פקודה אחרת – והם העריכו שההתקפה לא תצלח בשל היעדר המודיעין והאימונים, ומוטב לדחותה. החסר המודיעיני היה כל כך גדול שאפילו לא היה מיפוי מדויק של מיקום המוצבים המצריים.
נרקיס ופעיל הוזזו הצדה. הם לא נדרשו אחר כך לתת דין וחשבון על סירובם לבצע את הפעולה. לדברי מינדל, מאיר פעיל לא הזכיר את היותו במקום במשך שנים, עד להתגלות הקלטה שבה סיפר על הקרב. "הייתה להם ברירה למנוע את הקרב או לפקד עליו", אומר אלון שוסטר. חיים בר-לב, ממלא-מקום המח"ט (של חטיבת הנגב) שנתקל בהתנגדותם של מג"ד וסמג"ד, נאלץ למנות את מיכה פרי, מפקד פלוגת הג'יפים מגדוד 9, למפקד הכוח. למיכה פרי לא היה כל ניסיון בפיקוד לוחמי חי"ר. שלושה ימים קודם לכן הוביל בר-לב טור ממונע באור יום והציל זמנית את בארות-יצחק. לכן חשב שאפשר יהיה לחזור על התרגיל הזה עוד פעם.