בבוקר חורפי אחד, לפני כשנתיים וחצי, ראו הגולשים באתר דה-מרקר כותרת מבטיחה הזועקת אליהם ממסך המחשב: "מה חושב הסופר דויד גרוסמן על עיצוב?". חיש מהר נכנס לו הגולש הרב-תחומי לתוככי הכתבה. הרי באמת לא יצא לנו לשמוע את הסופר האהוב, איש הרוח הנחשב, מתבטא בסוגיית העיצוב, שהולכת ונעשית חשובה ומשמעותית בעולם המודרני.
לדאבון לבם של הנוהים אחר גרוסמן, הפעם הם העלו חרס בידם. אכן, דוד גרוסמן בהחלט הביע שם את דעתו הנחרצת על עיצוב, אלא שלא היה מדובר בדויד גרוסמן הסופר ואיש הרוח, אלא במעצב שאפילו מחזיק בתואר הבומבסטי-משהו 'נשיא קהילת המעצבים'.
בואו ננסה להיכנס, ולו לרגע אחד, לראשו של העורך הצעיר (ניחוש מושכל) בדסק האינטרנט של דה-מרקר באותו בוקר סגרירי בפברואר 2008. מה גרם לו להוסיף בכותרת הכתבה את המילה "הסופר"? מה בדיוק גרם לו לחשוב שהמשפט המופרך הזה, שבמסגרתו סופר מביע דעתו על עיצוב, דווקא הגיוני עד כדי היותו ראוי להיות בכותרת?
התשובה פשוטה. אותו עורך או עורכת גדלו בתוך אווירה ציבורית, תרבותית ופוליטית, שבה לסופר דויד גרוסמן יש יכולת כמעט מיסטית להביע דעה על כל דבר. ולא סתם דעה, אלא את הדעה הנכונה. שלום וביטחון? הסופר דויד גרוסמן יפרסם מאמר פובליציסטי מעל הכותרת הראשית, מורם מעם וכולו אמת צרופה. שטחים? לגרוסמן יש מה לומר. מלחמה? ברור, הוא גם סופר, גם איש רוח וגם אב שכול - ספק אם לאלוקים צבאות עצמו יש יכולת לערער על קביעותיו של חוט-משולש-בל-יינתק-אנושי-שכזה.
כמובן שלא מדובר רק בגרוסמן. בכל הקשור להשפעתם של אנשי רוח על מהלכים פוליטיים, השמאל הצליח לעשות לחברה הישראלית מט בשני מהלכים. בראשון, הוא ניכס לעצמו את הרוח. הצירוף איש רוח הפך כמעט למילה נרדפת לשמאל. וככול שרוחו של איש הרוח גדולה ואצילה יותר, כך שמאלניותו גדולה יותר.
לא צריך לעשות דוקטורט בסוציולוגיה כדי לדעת שהשקפות פוליטיות אינן קשורות לרמת אינטליגנציה, ליכולת חשיבה אנליטית ולניתוח מורכב של בעיות ופתרונן. מכאן ברור שהחלוקה בין שמאלנים לימנים בגילדת אנשי הרוח, מבחינה מספרית, אינה שונה מזו שקיימת בקרב נגרים או מאכילי חיות בספארי. ובכל זאת, נסו לחשוב על איש רוח ימני ישראלי אחד שזוכה לראיונות אצל
רזי ברקאי כמו שעמוס עוז, דויד גרוסמן, א"ב יהושע ואחרים מקבלים מצד שמאל.
בכלל, וסליחה על הנימה המתודית, מה זה בכלל איש רוח? מי קובע מיהו איש רוח ומי אינו כזה? מילון אריאל מגדיר איש רוח כך: "אדם העוסק בתחום עיוני כמו פילוסופיה, אמנות, ספרות וכדומה". על-פי הגדרה זו, גם אני איש רוח. אני מתפלסף לא מעט, בגן שולה עשיתי לא מעט יצירות אמנות, כתבתי כמה סיפורים קצרים בחיי, ולגבי ה"כדומה", אין צורך להרחיב כאן. ולא רק אני איש רוח. כל טמבל שמציג תערוכה של קשקושים באיזו גלריית אינדי מתקלפת במחסן בפלורנטין הוא איש רוח. ואם בעכבר העיר גם נותנים לתערוכה בוקסה עם 30 מילה, בכלל יש לנו כאן אורקל מדלפי חדש. הנקודה היא שכל אחד יכול להגדיר לעצמו את אנשי הרוח, ואף אחד לא יוכל לחלוק על קביעתו.
וכאן נכנס המהלך השני של המט. אחרי שניכסתי לעצמי את היכולת לקבוע מיהו איש רוח, הגיע הזמן להפיץ את הבשורה ברבים. כל ראיון שנערך עם "איש רוח" מהשמאל היה יכול להתבצע גם עם איש רוח מהצד הימני של המפה הפוליטית. ישנם סופרים ימנים, ישנם אמנים ימנים, ישנם אפילו פילוסופים ימנים. אבל הם אינם עולים לשידור, כי במחברת ההפקה העוברת בתחנות הרדיו מדור לדור, תחת הרובריקה של "אנשי רוח" יש מספר שמות מצומצם, וכולם, באורח פלא, מצביעים מרצ ושמאלה.
