"השמאל הפוסט-ציוני חי בבועה מדומיינת של עולם אקדמי שבו מנשבות רוחות קוסמופוליטיות מבית היוצר של אוניברסיטאות קיימברידג' וברקלי", אומר הסופר והעיתונאי ד"ר גדי טאוב. "מדובר באנשים שאין להם חיבור אמיתי לישראל. כשיתחיל להיות כאן רע, הם ילכו מכאן. לעומת זאת, השמאל הציוני מחובר לעם. יש בו אינטלקטואלים בעלי רוחב דעת, אך גם בעלי חיבור עמוק לחברה הישראלית. רבים מהם משקיעים מזמנם וממרצם כדי לסייע לחברה הישראלית".
מי למשל?
"
עמוס עוז, א"ב יהושע,
רות גביזון, שלמה אבינרי,
אמנון רובינשטיין ודויד גרוסמן. כולם אנשי רוח שרואים עצמם חלק מצוות הספינה".
השימוש בדימוי הספינה נעשה טעון לאחר אירועי המרמרה, אבל טאוב אימץ אותו עוד לפני שהפך לרב משמעי. במאמרו "הישראליות זו לא אנחנו" ('ארץ אחרת', מאי-יוני 2008) הצביע טאוב על הניכור מהישראליות שחשה האליטה החדשה בישראל, מבית היוצר של עיתון 'הארץ', תוך שהוא משתמש בדימוי הספינה. "הפילוסוף האמריקני-יהודי מייקל וולצר הבדיל פעם בין שני סוגי מבקרים חברתיים: אם החברה משולה לספינה, יש מבקרים הרואים את עצמם כחלק מצוות הספינה; הם תופסים את עצמם כנושאים באחריות לתיקונה, ולכן אינם מרשים לעצמם לרדת ממנה", כתב טאוב. "לעומתם, יש מבקרים המבקשים לרדת לסירת ההצלה ולצעוק משם לספינה שראוי לה שתטבע. שני סוגי המבקרים יכולים להיות נוקבים וחריפים, אבל הראשון מכוון לשינוי ולשיפור, והשני מכוון לניקיון מצפונו. יש פיתוי בעמדה השנייה הזו, ורבים מתמקמים להם בסירות ההצלה הנוחות: באוניברסיטאות, בחברות היי-טק, בעיתונות; כולם מקצועות שסביבת העבודה שלהם היא במידה רבה בינלאומית, ומקיפה אותם בתחושה נעימה של קוסמופוליטיות".
האם דויד גרסמן שכתב יום לאחר עצירת המשט לעזה "שום הסבר לא יוכל להצדיק או לטייח את הפשע שנעשה כאן" רואה עצמו חלק מצוות הספינה הישראלית? האם הוא קשוב לרחשי לב החברה הישראלית או חי בבועה?
"היה לי ויכוח נוקב מאוד עם אנשי השמאל שיצאו להפגין בימים שלאחר עצירת המשט. אני חשבתי שזו טעות להפגין. נכון שה
ממשלה נהגה בטיפשות קולוסאלית באופן שבו עצרה את המשט, ובהחלט מגיעה לנו ממשלה טובה יותר, אבל ההפגנה הזו רק פגעה בשמאל. היא יצרה רושם שהשמאל פועל נגד ישראל ותומך בעמדת
ארדואן, וכך רק חיזקה את הימין.
"למרות הוויכוח הזה, אני בטוח שאנשי הרוח מהשמאל הישראלי כמו אבינרי, עוז וגרוסמן, שהשתתפו בהפגנה או הביעו ביקורת, עשו זאת מתוך אהבת ישראל. התגובה הטקטית שלהם לא הייתה חכמה בעיניי, אבל אני יכול להגיד בביטחון שהם אינם תומכים בעמדה הטורקית. הם אומנם מתנגדים למדיניות הסגר על עזה, אבל זה בהחלט לגיטימי. מה גם שלהיות מחובר לרוח העם זה לא אומר 'קול המון כקול שדי', זה לא היענות לכל רחש לב של הציבור".
את אנשי הרוח מבכר טאוב לדון לכף זכות. נוח לו יותר לתקוף דווקא את הבמה הציבורית שניתנה להם. במאמרו הנזכר הוא מביע ביקורת ישירה על עיתון 'הארץ' ומאשים אותו בניתוק מהישראליות: "הזירה המרכזית שבה מקיימת האינטליגנציה הישראלית את השיח הציבורי שלה היא 'הארץ'. זהו עיתונה המובהק של השכבה האמידה והמשכילה בישראל. על כן, 'הארץ', יותר מכל זירה אחרת, מסמל את חילופי האליטות בישראל ואת המעבר מתפישת עולם סוציאל-דמוקרטית לתפיסת עולם ניאו-ליברלית.
"ההפרטה המסיבית, הקטנת המגזר הציבורי, חדירתו של ההון לפוליטיקה, התחזקות בית המשפט העליון, ההתקפה על האתוס המשותף, תפיסת מושג הצדק באופן כמעט בלעדי מבעד לפרספקטיבה של זכויות הפרט, הם מרכיביה השונים של השקפת העולם של האליטה החדשה. 'הארץ', כזירת הדיון של האינטליגנציה, לא רק מייצג אותם, אלא שימש כלי מרכזי בביסוס ההגמוניה שלהם.
"בשונה מהאליטה הישנה והאינטליגנציה שלה, שביססה את תודעתה על שירות, כלומר נשיאה בעול בניין המדינה ומוסדותיה, האינטליגנציה החדשה מטפחת ריחוק מישראל ומן הישראליות. זו אליטה הרואה את עצמה מורמת מעם לא משום שהיא מנהיגה את העם, אלא משום שהיא נבדלת מן ההמון הישראלי. ההתנכרות לישראלים הייתה במידה רבה לבסיס הזהות של האליטה הזו ולמסד תחושת העליונות שלה. מעמדה של האינטליגנציה החדשה מוגדר על דרך הניגוד; הישראליות היא לא 'אנחנו', ו'אנחנו' רחוקים ככל האפשר מן הישראליות".