העובדה שהמפונים נזרקו לרחוב היא שהטרידה את מנוחתו של אברג'יל. יחד עם קהל המפגינים הגדול הוא מחה נגד המדינה, הפוסלת לדבריו את הדיור הציבורי. כמו יתר חבריו המפגינים, ביניהם חבריו לשעבר ב"פנתרים", הוא הביע זעזוע מהעובדה שההיסטוריה שוב חוזרת בכל כיעורה ושבעצם שוב דבר לא השתנה מאז הקמתה של תנועתו.
למי ששכח, כדאי להזכיר כי התקוממות "הפנתרים השחורים", בראשית שנות השבעים, הפעילה אפקט רדיקלי עצום על החברה הישראלית. מלבד השפעותיה הפוליטיות, גם כמפלגה בכנסת, היא פתחה פתח להתעוררות התרבותית המזרחית, הנמשכת עד עצם היום הזה.
ראשי "הפנתרים השחורים" דאז - סעדיה מרציאנו, כוכבי שמש, ראובן אברג'יל, צ'רלי ביטון וחיים הנגבי, מביטים עכשיו לאחור בכאב וללא נוסטלגיה. הם מתייחסים לדילמות הקשות ביותר של ההווה הישראלי, שפינוי המשפחות בבית-שאן הוא רק קצה הקרחון שלהן. כאז כן עתה הם חוזרים וקוראים להתקוממות חברתית כנגד הקיפוח.
מי שמוצאם היה משכונת המצוקה הירושלמית מוסררה, חוזרים עתה ויוצאים כנגד הממסד על שהוא מתעלם, לדבריהם, מהסוגיות החברתיות הקשות שחוזרות ופוקדות את החברה הישראלית. כאז כן עתה הם מבקשים להציף אל פני השטח את מצוקת העוני, את הפער בין העניים לעשירים, ואת היחסים העדתיים שעדיין לא באו על פתרונם.
