במשך שלושה ימים כאב לי הראש ברמות לא הגיוניות. האבחנה המיידית שלי הייתה, כמובן, גידול פתאומי ואימתני במוח, שעומד להרוג אותי בשעות הקרובות אם לא בדקות אלו ממש. זה היה לפני כחמש שנים, באמצע ירח הדבש. במקום ליהנות מהפעם הראשונה בניו-יורק, העברתי את הזמן בלדמיין כיצד עומדת להיראות הלוויה שלי (כולם יבואו. וכולם יהיו נורא עצובים. ויתייפחו בטירוף. ברור).
תוך כדי שיטוט נוגה באחת השדרות הרחבות של מנהטן, כשראשי שחוח מכאב, נכנסנו כלתי ואני לאחת החנויות, ולפתע ראיתי על המדף פחית דיאט קולה. איכשהו - הצלחתי להחדיר מחשבה בין דפיקות הפטיש שבראשי - לא יצא לי לשתות דיאט קולה בשבוע האחרון. לא מדובר בהיעדרות של מה-בכך; באותה תקופה הייתי מחסל שישיית בקבוקי דיאט קולה בשבוע. לבד.
כמה דקות לאחר מכן, כשהגוף הספיק לספוג לתוכו את תוכן הפחית, נעלם כאב הראש כלא היה. מצד אחד, כל תכנוני הלוויה שלי נאלצו לעבור למצב המתנה עד להודעה חדשה, והייתה בזה משום הקלה. מצד שני, עמדתי פתאום בפני עובדה שאי-אפשר היה לערער עליה: אני מכור. ומכור צריך להיגמל.
מאז אותה פחית במנהטן, כאמור לפני חמש שנים, לא נכנסה טיפת קולה או משקה עתיר קפאין אחר לגופי. חוץ מקפה, שגם אליו עוד נגיע.
שנתיים לאחר מכן קראתי ספר שהציע (ולא בעדינות) להפסיק להשתמש בדיאודורנטים המכילים אלומיניום. לטענת המחבר ולא מעט מומחים נוספים, שימוש בדיאודורנטים שכאלה מגביר את הסיכון לחלות בסרטן. מה הבעיה, תשאלו, נשתמש בדיאודורנט ללא אלומיניום! אז זהו, שכמעט ואין דבר כזה. וגם אם יש, הוא יקר מאוד ויעיל הרבה פחות מאלה המכילים אלומיניום.
שיטוט אינטרנטי בחיפוש אחר פיתרון העלה אופציה לשימוש בסודה לשתייה במקום דיאודורנט. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי: מדובר בחומר טבעי, ללא תופעות לוואי, יעיל לשעות ארוכות וגם זול ביותר. לפני שהחלפתי את הדיאודורנט שלי בסודה לשתייה, התייעצתי עם רופא המשפחה. להפתעתי, הוא אישר את יתרונותיו של חומר הפלא המצוי בכל בית ובכל סופר, ואמר כי אכן, גם למיטב ידיעתו אין שום מניעה להשתמש בו במקום דיאודורנט. התחלתי לעשות כן, ואחרי חודשיים אף כתבתי על חוויותיי בטור זה. כמות התגובות והשאלות שקיבלתי אז מהקוראים הייתה הגדולה ביותר שקיבלתי למשהו שכתבתי אי פעם.
שלוש שנים, אם כן, שאני גמול גם מדאודורנטים.
בשנה האחרונה נגמלתי מדבר נוסף, שממנו לא חשבתי שאצליח להיגמל אי פעם - מלח. עד גיל לא צעיר, שבע בערך, הייתי משוכנע שתפקידו של המלח הוא לקרר את האוכל. תחשבו רגע על הסיטואציה כפי שהיא ניבטת מעיניו של ילד: המשפחה יושבת סביב השולחן. תבשילים מהבילים מוגשים. כולם זורים את אבקת הפלאים הלבנה המכונה גם מלח, והופ - האוכל מתקרר ואפשר לבלוס. גם אחרי שהתברר לתדהמתי כי תפקידו המקורי של המלח הוא להמליח את האוכל, לא יכולתי להכניס כמעט שום דבר לפה לפני שהמלחתי אותו. האגדה מספרת כי אחת מדרכי הסינון שמפעיל המשקיע האגדי וורן באפט לפני שהוא מגייס שותפים עסקיים פוטנציאליים, היא הזמנתם לארוחה. אם המועמד ממליח את האוכל לפני שטעם אותו, אחת דינו. מה נאמר, מזל שהכרתי את באפט רק לאחרונה ולא לפני כמה שנים. החיבור העסקי המצוין בינינו היה יכול להתפספס בגלל דברים של מה בכך.
גם היום אני לא גמול לגמרי ממלח. עדיין ערב לי אותו ריח המלוח על המים, על האורז, על השניצל או על כל דבר כמעט, אבל הכמויות ירדו דרמטית. השינוי העיקרי שחל אצלי הוא בחשיבה, במנטליות. היום אני כבר לא תר בעיניי, מיד בהתיישבי לשולחן, אחר המלחייה - הנמצאת היא או חלילה נעדרת - ומסוגל להעביר ארוחה שלמה מבלי להמליח את האוכל שנית. מה שכן, עדיין לא מצאתי דרך יעילה יותר לקרר את האוכל.
בימים אלה ממש אני עובד על גמילה נוספת, והפעם מקפה. את רוב הקפאין שבדמי כבר זנחתי לאנחות כאשר ויתרתי על משקאות הקולה והרד-בול למיניהם, אבל עדיין נשארתי עם ממוצע של שלוש כוסות קפה ביום. ביומיום אין עם זה בעיה, אבל בצומות המחסור בקפאין מוריד אותי על הברכיים והופך כל צום לתופת הכוללת בחילות, הקאות וחרדת-צום שמתחילה כבר שבוע לפני תאריך היעד. יש שיגידו שזו בדיוק המטרה של הצום, אבל אני מעדיף לראות בכך איתות של הגוף המבקש למסור שגמילה מקולה זה טוב, אבל לא מצוין.
בשבוע שעבר, ביומיים שאחרי תשעה באב, ניסיתי להפסיק בבת אחת את כל צריכת הקפאין היומית, כולל הקפה של הבוקר. הגוף הגיב במרד כללי. הייתי עייף, רגוז וחסר מיקוד. או-קיי, לא נריב איתך, אמרתי לו, וחזרתי רק לכוס הקפה של הבוקר.
בינתיים זה עובד לא רע. אולי אני קצת יותר עייף, אבל בסך הכול הגוף די מסתדר עם הכמות הקטנה של קפאין שהשארתי לו. במקום כוסות הקפה של הצהריים והערב, אני שותה איזה מיץ או אפילו שוקו. אגב, לא במקרה לא הזכרתי את המילה מים אפילו פעם אחת כתחליף. אני מקנא באלה ששותים רק מים ונהנים מזה, אבל במקרה שלי - ואני מודע לאלמנט המטופש שיש במילים הבאות - מים פשוט משעממים אותי. ואולי זה באמת אתגר ההיגמלות הבא, ממיצים לא טבעיים, ממתיקים מלאכותיים, צבעי מאכל ושאר מרעין בישין שעדיין חוגגים אצלי חופשי.
כל החברות בגן של אלה כבר גמולות מחיתולים. גם כל הילדים בגילה שהיא פוגשת כמעט בכל יום בגינה, ואפילו כאלה שמעט קטנים ממנה. הילדה בת קצת יותר משנתיים וחצי, ולכן הגמילה שלה היא עדיין לא משהו שמטריד אותנו ברמות שידירו מעינינו שינה. יחד עם זאת, הסוגיה בהחלט נמצאת על הפרק ואנחנו מנסים כל הזמן למצוא את הדרך הנכונה שבה השינוי יהיה מהיר וקל. לנו, כאנשים מבוגרים שמודעים ליתרונות הגמילה מההתמכרויות השונות שלנו, התהליך קשה ולעתים אף על גבול הבלתי אפשרי. למזלי איני מעשן, אבל כל מי שניסה להיגמל מסיגריות יודע שהדבר מצריך כמויות אדירות של כוח נפשי וכוח רצון.
אז תחשבו על הילדים הקטנים שלנו, שכבר מגיל כה צעיר מפתחים, בעזרתנו האדיבה, התמכרויות לא מעטות - בקבוק לפני השינה, בקבוק בבוקר, מוצץ, חיתולים ועוד. ברור שאין ברירה אחרת. הרי לא תיתן לילד שלך להסתובב בלי חיתול רק כדי שהוא לא יפתח כלפיו התמכרות. אבל רגע לפני שאנחנו כועסים על הילד או הילדה שלא רוצים לעשות בסיר או בשירותים, רגע לפני שאנחנו מנסים לגמול אותם באמצעים של ענישה או מתן פרס, כדאי לעצור לכמה שניות ולהביט על עצמנו. על ההתמכרויות שלנו, על ניסיונות הגמילה המייאשים, על הקושי ועל תחושת חוסר האונים כשאנו נופלים ולא משיגים, שוב, את היעד. ואז להסתכל פעם נוספת על הילד, לגשת אליו ופשוט לחבק אותו.
אלה תיגמל בסוף מחיתולים. אני ממש לא דואג לה בעניין הזה. רק מדבר אחד אני חושש: שבעוד כמה שנים היא תספר לי שעד גיל שבע בערך, היא חשבה שתפקידו של חיתול הוא קודם כול לקרר את האוכל.
