סרטים מהסוג של זוהי סדום, שלצורך הדיון הראשוני נקרא להם פרודיות, נמדדים על-פי שתי אמות מידה: עד כמה הם מצליחים להפתיע אותנו ועד כמה הם מצליחים לומר משהו אודות הבסיס העלילתי והז'אנרי שעליו הם נסמכים. היכולת להפתיע באה לידי ביטוי בפרצי צחוק שנשמעים בפרודיות מוצלחות. אותם פרצי צחוק (כמו בכלל בבדיחות טובות) נובעים מהתחושה הנעימה שהותקפנו מכיוון שלא ציפינו לו.
כך אירע כמעט בכל רגע של "טיסה נעימה", למשל, אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר של פרודיה קולנועית, שמצליחה להצחיק בכל צפייה נוספת; כמו גם בכמה מסרטיו של מל ברוקס (בעיקר "אוכפים לוהטים", "פרנקנשטיין הצעיר" ובמידה מסוימת גם "סרט אילם"), ב"מלחמה ואהבה" של וודי אלן, שהוא סרטו היחיד של אלן שמתקרב להיות גם פרודיה - ולמי שזיכרונם יכול לנווט אותם לשנות ה-50 הרחוקות, ב"ליצן החצר", הסרט הטוב ביותר שבו כיכב דני קיי, שהיה פרודיה שנונה ומצחיקה ביותר על סרטי ההרפתקאות התקופתיים שבהם כיכב לרוב ארול פלין (ואגב, מי שאוהבים סרטים מהסוג הזה, כדאי שיגלו את הסרט הזה, שהוא אחת הפרודיות המוצלחות ביותר שהופקו אי פעם).
לא כללתי בסקירה הקצרה הזאת סרטי מערכונים כיוון ש"זוהי סדום", כמו הסרטים שכן הזכרתי, מבקש להיות פרודיה שממוקמת בתוך מסגרת עלילתית עם התחלה, אמצע וסוף; לפיכך, מבין סרטי חבורת מונטי פייתון אזכיר אך ורק את "מונטי פייתון והגביע הקדוש" ו"בריאן כוכב עליון" כסרטים שאפשר להציבם כבסיס להשוואה עם "זוהי סדום", וההשוואה לא מחמיאה לתוצר המקומי.
ל"זוהי סדום" יש בעיה ראשונית בכך שלא ברור על מה זו בעצם פרודיה. מובן שלאורך תולדות התרבות המקומית נוצרו יצירות אמנות רבות המתבססות על סיפורי התנ"ך, אך בקולנוע הישראלי הייצוג של סיפורי התנ"ך היה מזערי לחלוטין (הוא מסתכם ב"איש רחל", סרטו של
משה מזרחי מ-1975, קו-פרודוקציה ישראלית בריטית, שצוות השחקנים האקלקטי שלה כלל את לנארד וייטינג - שגילם את רומיאו בגרסתו של פרנקו זפירלי לטרגדיה השייקספירית - שגילם את יעקב, מיכל בת אדם שגילמה את רחל ומיקי רוני שגילם את לבן. ואם מתעקשים אפשר לראות גם ב"הגן" של ויקטור נורד מ-1977 מעין גרסה על סיפור גן עדן, שבו כיכבו שייקה אופיר ומלאני גריפית הצעירה, שמתעקשת מאז לרוב שלא להכליל את הסרט בפילמוגרפיה הרשמית שלה).
מובן שמחוץ לישראל נוצרו סרטי ראווה תנ"כיים רבים; אפילו סיפור סדום ועמורה זכה ב-1962 לייצוג קולנועי בסרט בבימויו של רוברט אולדריץ' (שהייתה לו משיכה לסיפורים שנגמרים בהשמדה המונית). הממד הפרודיסטי ש"זוהי סדום" שואף אליו אינו מתייחס לאף אחד מהמקורות האלה; בדיחותיו, שמתקשרות באיזשהו אופן לממד הזה, מתגלגלות להן בסרט כאבודות במדבר, צמאות למשהו שירווה אותן. הן משמידות את עצמן עוד לפני שהמקום שבו הסרט מתרחש והתושבים שמאכלסים אותו מושמדים באופן קולקטיבי.
ההגדרה לאוקסימורון אז אולי "זוהי סדום" כלל אינו פרודיה אלא סאטירה (ושני המושגים האלה אינם סותרים זה את זה)? כאן אנו חודרים לטריטוריה מורכבת עוד יותר. לפרודיה חסרת יעד עוד ניתן להתייחס בסלחנות; סאטירה שאינה קולעת בשום יעד כבר מתחילה לעצבן.
ייתכן שהגעתי לסרט עם ציפיות גבוהות מדי, מאחר שסברתי שאם יוצרי "ארץ נהדרת", כולם אנשים מוכשרים ואולי אפילו צדיקים בסדום של הטלוויזיה המסחרית, בחרו לעשות סרט על מקום רקוב משחיתות שעומד בפני סכנת כליה, הם ינצלו את ההזדמנות הזאת כדי לומר משהו על הרגע ההיסטורי והמקום שמהם הם יוצאים למסע אל הסיפור התנ"כי המסוים הזה (ובעיני הבדיחה אולי הטובה ביותר הקשורה לסרט מופיעה בקדימון שלו, שבו נשמעת הסיסמה "גם לפני 4,000 שנים הייתה כאן ארץ נהדרת"); אבל כלום. נאדה. כלומר, פה ושם יש התייחסויות לשחיתות שקשורה בנדל"ן, שמובעות בעיקר דרך דמותו של ברע בן אלף (אלי פיניש), השליט של סדום, אבל שום דבר בסרט אינו מצטבר לאמירה סאטירית בעלת תעוזה - וחזון סאטירי הס מלהזכיר בכלל.
ציפיותי היו אולי גבוהות מדי כי זכרתי ל"ארץ נהדרת" איזשהו חסד נעורים, שמדי פעם, בעונותיה האחרונות של הסדרה, הניף מחדש את דגלו הרענן בנוף הטלוויזיוני שלנו; אך בכללותה, "ארץ נהדרת" נהפכה רוב הזמן בעונות האחרונות לסאטירה שהולכת על בטוח, לסאטירה של קונסנזוס, ואם יש הגדרה טובה מזו לאוקסימורון, עדיין לא גיליתי מהי. אם יש רגע אחד של סאטירה אמיתית ב"זוהי סדום", וזו כמעט סאטירה עצמית, הוא מופיע בתחילת הסרט. אלוהים, שמגלם אייל קיציס, בא אל אברהם המתגורר במדבר בצריף מבודד, ומהצריף יוצאת כבשה הנובחת לעברו ככלב. את אברהם הנרגן מגלם מוטי קירשנבאום, שמייצג דור שידע מה זו נביחה סאטירית נועזת באמת. זו הופעתו היחידה של קירשנבאום בסרט, אבל נוכחותו בו יוצרת מוקד להשוואה בין מציאות נובחת למציאות שמתחזה לסאטירה וכל כוונתה היא למצוא חן בעיני רבים ככל האפשר.
אברהם שולח את אלוהים להציל את לוט (דב נבון), האיש הצדיק היחיד לכאורה בסדום, אבל מוטב היה אם היה שולח אותו להציל את הסאטירה, שהתמוססותה ההדרגתית היא סמן מרכזי אחד של השיתוק שאחז בשנים האחרונות בחלקים רבים של החברה הישראלית. כסאטירה, "זוהי סדום" הוא פרווה לחלוטין. מלבד התייחסויות נקודתיות פה ושם לישראל של היום, אין בו שום אמירה סאטירית שעוקצה ננעץ במשהו שמצליח להניב תגובה של הפתעה, כאב או אפילו זעזוע. זו סאטירה - אם התואר הזה בכלל מגיע לסרט - שווה לכל נפש.
ואולי יוצרי "זוהי סדום" כלל לא רצו ליצור סאטירה ואני סתם בא אליהם בטענות לא מוצדקות? אולי הם רק רצו לספק לנו בידור כפי שגם "ארץ נהדרת" נהפכה מזמן מתוכנית סאטירית לתוכנית בידור שכוללת פה ושם אלמנטים סאטיריים שנדמים זניחים יותר ויותר בתוך מהות התוכנית? אז בואו נשכח מהמלים פרודיה וסאטירה ונתרכז במושג הפשוט יותר קומדיה. מצחיק או לא מצחיק? לא מצחיק. ההכרזה הזאת היא חדירה לשדה מוקשים כי הטענה השכיחה נגדה היא שמה שמצחיק את האחד לא מצחיק את האחר. אבל בעיני רוב הבדיחות שנכללו בסרט נדמו ילדותיות, מתחנחנות, יהירות ולפעמים פשוט חובבניות מבחינת יכולתן הקומית להצחיק ובעיקר להפתיע.
יותר מכל חסרה למכלול הצחוקים שהיו אמורים להידחס אל הסרט אותה מידה של אבסורד ותנופה אנרכית שמאפיינת קומדיות מהסוג הזה ומאפשרת להן לנסוק. ההומור בסרט פרוזאי להחריד ומרבית הבדיחות מתרסקות בקול נפץ מביך. לי הסרט הזכיר לפעמים תיאטרון חובבים, או אחת מאותן הצגות שהיו מעלים בסוף בית הספר העממי. ייתכן שהאסוציאציה הזאת עלתה אצלי מאחר שבסוף כיתה ח' העלינו הצגה שהתבססה על מגילת אסתר, ואף שאני יודע שממרחק כל אותן שנים הזיכרון עלול לתעתע בי, נדמה לי שהיא לא הייתה הרבה פחות מצחיקה מ"זוהי סדום".
כל המעורבים בעשיית "זוהי סדום" מוכשרים, אבל הם כבר עשו בעבר עבודה טובה הרבה יותר. הדבר נכון בנוגע לתסריטאים והבמאים וגם צוות השחקנים, שכולם הבריקו בעבר והפעם נדמה שהיו נתונים בסד שמנע מהם להפגין את יכולתם ותבע מהם מעט מדי. במקרים מסוימים אפילו המעט שנדרש מהם מעורר מבוכה. היחיד שמצליח שלא להיבלע בשממה הוא אסי כהן, בשל היכולת הקומית העדינה והמתוחכמת שלו, שגם "זוהי סדום" אינו יכול להדחיק. בנסיבות הקיימות זהו הישג שראוי להצדעה.
זוהי לא הפעם הראשונה שמתהווה בישראל קשר בין הקולנוע לטלוויזיה. היה "שבלול", היה "לול" והיה גם "כבלים" (שהוצאתו לאור לאחרונה בדי-וי-די חשפה בו יותר הברקות קומיות מכפי שזכרתי). כל אלה חושפים את ערוותו של "זוהי סדום", שהוא פאשלה מכל כיוון אפשרי. וזו לא סתם פאשלה, אלא פאשלה שיש בה משהו מדכא מאחר שיש בסרט משהו שאנן ושבע רצון מעצמו שאולי אומר משהו שיוצרי הסרט כלל לא התכוונו לומר על המקום הזה ועל עצמם בתוכו.
