חוזרים לשורשים

מעבר להחזרת העטרה ליושנה והאפשרות לתעסוקה, הערוגות והשתילים המסתלסלים הם לפעמים רק תפאורה להתרחשות הרבה יותר עמוקה ולמגע עם בעיות יסודיות של העדה. אחת הבעיות האלה, מסביר פטגו, היא אלימות נגד נשים. בשנים האחרונות שיעור התלונות במשטרה של נשים מהעדה האתיופית, מתוך סך תלונות של נשים על אלימות במשפחה, גבוה משיעור בני העדה באוכלוסיה. בכמה מקרי קיצון נרצחו גם נשים בידי בעליהן. אפשר לייחס את העלייה באלימות כלפי נשים לקשיי הקליטה ולשינוי בתפקידים המסורתיים במשפחה. משרדי הממשלה מקדישים משאבים רבים על-מנת לתקוף את הבעיה, אך לדעת פטגו, הדבר לא נעשה בצורה יעילה. "לפני שנה וחצי הייתה פה סדנה למניעת אלימות - תוכנית לאבות שכללה עשרה מפגשים, בהנחיית איש מקצוע מכובד. אבל למרות כל ההשקעה בקושי הגיעו אנשים. כי מי ירצה לבוא? הם ישר שואלים - 'למה מזמינים אותי לזה - אני אלים? אני מאיים? אני עבריין שאני צריך את הסדנה הזו?'. סדנאות העצמה וחינוך, שמחייבות ישיבה של שעתיים במתנ"ס והקשבה, הן לא הדרך להגיע אליהם. זה לא הראש שלהם. השפה שהם מכירים, שנוח להם איתה, היא העברת מסרים על-ידי עשייה". ואולי לכאן מתנקז הכול - שפה נכונה. קליטת עלייה בדרך של הנקלט ולא בדרך של הקולט. פטגו וחבריו משתדלים לדבר עם בני קהילתם בגובה העיניים. לאתר את הצרכים האמיתיים שלהם, ויותר מכך - את הדרכים היעילות לענות על הצרכים הללו. לדברי פטגו דרך פרויקט החקלאות מתמודדים החברים בצורה ישירה עם סוגיית האלימות. בין מכת מעדר אחת לשנייה, נרקמות בין הגברים שיחות אינטימיות על הקשיים ועל התסכול שהם חווים במסגרת המשפחתית. שיחות שלא מתקיימות בשום מסגרת אחרת. "הבעל יוצא לחלקה ופורק את מה שיש לו על הזוגיות. כשנמצאים בבית 24 שעות, מה הם כבר יכלו לעשות? לשחק קלפים, ללכת למרכז. ומה עושים בבית כשיש שעמום? מסתכסכים עם האישה. אם אין משהו לעשות, משהו שמאתגר אותך, האתגר הופך להיות לשרוד עם האישה. כשהם יוצאים לעבוד פה בשדה, פתאום הנשים מעריכות אותם".

בעונה הקודמת גידלו בחלקות החקלאיות אבטיחים, מלונים, וחצילים. העונה, הערוגות מלאות בכל מה שנחוץ כדי להרכיב ארוחה אתיופית מסורתית: המון פלפל חריף, שום וגומן. מבט חטוף בטורי הערוגות, מספיק כדי להבחין בחלקה אחת סוערת במיוחד. החלקה של גרשון נראית כמו ג'ונגל קטן של פלפלים חריפים. הצמחים חורגים מהערוגות המסומנות, מתפשטים לכל עבר, כאילו מבקשים לומר דבר מה על בעליהם. גרשון הוא מעריץ שרוף של התוכנית. פניו השזופות חרוצות קמטים, עטורות זיפים לבנים. עולה ותיק, שחי בארץ כבר יותר מ-45 שנה. גם הוא היה חקלאי באתיופיה; בארץ עבד במפעל. כשפוטר משם רצה לחזור למקצוע המקורי שלו, לשוב להיות עובד אדמה. "כשהייתי בן 52 רציתי לעבוד בחקלאות. פניתי למעסיקים באחד המושבים והם אמרו לי שהגיל שלי בעייתי. לא נתנו לי, למרות שאני יכול לעבוד". פתיחת החלקה, מבחינתו, הייתה הגשמת חלום. מדי יום, בקיץ ובחורף, הוא קם בחמש לפנות בוקר, הולך לתפילה ומשם, בצעידה מהירה של חצי שעה, גומע את רחובות קריית-גת כדי להגיע אל הגידולים היקרים שלו. "מאז שפתחו את הפרויקט הזה, אני לא מרוויח כלום, אבל אני עובד, זורע, משחרר את הגוף. זה שינה לי את החיים", הוא מצהיר. "לפני זה סבלתי מסוכרת, לחץ דם, היה גרוע בבית. הייתי קם בבוקר, מסתובב במרכז, חוזר וככה כל יום מחדש. לא יכולתי לזוז. לקחתי המון כדורים. עכשיו פחות. אני מרגיש גאווה. אנשים מכבדים אותי. אני כבר לא מתבייש. אני נכנס לבוץ, עובד ואוהב את זה מאוד". יש משהו בכנות ובהתלהבות של גרשון שכובש אותך ברגע. כשהוא אומר בכזו פשטות נחרצת שקודם היה גרוע ועכשיו נפלא, קשה לפטור את דבריו ב-'נו, הוא בטח סתם מגזים'. כשנשאל מה המקום הזה מהווה בשבילו, הוא חושב רגע, ואז אומר בקול רם, כמעט צועק בהתרגשות - "מקום קדוש! כשאני פה, אני שמח כל הזמן. לפעמים אני אפילו בא רק כדי לראות את הגידולים שלי", הוא ממתיק סוד, משל היה צעיר מאוהב. "בלילה אני חושב על הגידולים שלי. איך להגדיל את זה, איך לשבח את ההוא. איך יצמח יותר בחורף".

בזמן שבכלי התקשורת השונים ניסה המומחה התורן לפצח באופן מלומד את חידת קשיי השתלבותם של עולי אתיופיה בחברה הישראלית, חפרו גרשון אנברם ואמרה מנגסטו בפאתי קריית-גת עוד גומחה באדמה הלחה. הם הניחו בה את שתילי הפלפל החריף והשום, הידקו את הרגבים סביב סביב, עדרו עשבים שוטים, השקו את הערוגה ומילאו את החזה באוויר טרי ובתחושת סיפוק מענגת. גרשון, אמרה ועוד 18 מבוגרים בני העדה האתיופית, נוטלים חלק בתוכנית 'חקלאות קהילתית' שפועלת בחודשים האחרונים בקריית-גת, תחת חסותו של הגרעין הקהילתי 'הנני' הפועל בעיר. בשעה שבמרחב הציבורי שוכחים או מזדעזעים, חברי הגרעין, המורכב מזוגות צעירים בני העדה שבחרו לשוב לקהילה כדי לשפר את מצבה מבפנים, מנסים ליזום פתרונות יצירתיים ארוכי טווח ולשנות תפיסה בכל הנוגע לדרכים שבהן יש לקלוט עלייה. יחד עם בני הקהילה, מבקשים חברי הגרעין לגשת אל הבעיות הכי מורכבות שאיתן מתמודדת העדה האתיופית בישראל, ולפתור אותן בדרכים הפשוטות ביותר. תוכנית החקלאות הקהילתית היא אחת המרכזיות שמפעיל הגרעין. מדובר ברעיון יוצא דופן בפשטותו שמצליח, בלי יומרות גדולות, לשנות את חייהם של עולים חדשים-ישנים. תמציתו: עשרים מבוגרים בני העדה בגילאי 50-85, שהעבירו ימים שלמים בבטלה גמורה ובמורל נמוך, מגיעים מדי בוקר לעבד חלקות אדמה אישיות. על הדרך הם מקבלים זריקה מרוכזת של שמש, תחושה של מסוגלות עצמית ותעצומות נפש. כדי לנסות להבין מעט מה הסוד הגדול שטמון בכמה זרעי פלפל חריף, בזיעה הניגרת ובעבודה הקשה, כדאי לחזור לחלקה. אחרי כמה ימים מפתיעים של גשמי ברכה, שב אמרה לעבוד באדמה הבוצית. כמו רוב המשתתפים בפרויקט, גם הוא היה באתיופיה חקלאי. תוך שהוא חורץ את האדמה באצבעותיו, משקיע ריכוז ואהבה בערוגת הגומן (חסה אתיופית), מפריד בין שתיל רך אחד לאחר, מגולל אמרה בן ה-65 את סיפור חייו, נזכר איך חרש אז את האדמה עם הפרה. כשהיה באתיופיה, הוא מספר, חלם להגיע ארצה "לגור לכל החיים, לעבוד, להיות בצבא". בארץ נדד בין מקומות כמה עבודה. בשנה האחרונה לא שילמו לו משכורת ו"הגוף היה חלש"', אז הוא פוטר ומצא את עצמו יושב בבטלה גמורה. "לפני העבודה בחקלאות, הייתי חושב הרבה. חושב יותר מדי. על כל מיני דברים. על זה שאין כסף ואין כלום בבית", הוא מתוודה. "פה עבודת הכפיים משכיחה את הצרות ואת זה שאין כסף. כשחוזרים לבית, המחשבות חוזרות, החלומות מטרידים: על הפנסיה, על המצב קשה. כשעובדים פה בערוגה - שוכחים", הוא אומר ופניו לובשות חיוך גדול.

במחסן העזוב שמאחורי החלקה התקין פטגו לוח מחיק לבן ובוהק. בעתיד הקרוב הוא מתכנן להפוך את המחסן למעין כיתת לימוד, לנצל את הפתיחות שמאפשרת עבודת הכפיים המשותפת כטריגר לשיחות וללימוד יותר מסודרים בנושאים אינטימיים ומשפחתיים. "מה שקרה למשפחה האתיופית, זה שהנשים יותר התקדמו. הן יותר מעורבות בחינוך הילדים, והגבר נשאר בצד", מסביר פטגו. "עכשיו הוא עושה משהו משמעותי - עוסק בתחום החקלאות שהוא מכיר היטב ומרגיש כמקצוען. פתאום מקום לדבר בבית על דברים מתסכלים, לבעל ולאישה יש תקשורת משותפת. זה יוצר כבוד הדדי, הערכה אחד לשני. וזה מבחינתי למנוע אלימות". לא רק על הקשר הזוגי משפיעה עבודת האדמה, אלא גם על היחסים עם הצאצאים. "הילדים שלי באים לבקר ולעזור", מספר בגאווה גרשון בן ה-67, תוך שהוא תולש כמה עלים סוררים משיח הפלפל החריף שלו. "אני מרגיש שמאז שאני עובד בחקלאות, זה מחבר אותי יותר לילדים. לפני זה הייתי סתם מטייל ברחובות. היום גם אם אנשים לא מכבדים אותי, אני מכבד את כולם. אני מראה להם איך לזרוע, איך לעשות. אני מראה את הכוח שלי". בלי משים, בתמימות, מתמצת גרשון את הרעיון שעומד מאחורי תוכנית החקלאות - הוא יכול להראות "את הכוח שלו". הוא מרגיש שוב רלוונטי. "הדור הצעיר בארץ גדל בתוך מודעות, השכלה ויכולות גבוהות ביחס להורים, מה שהביא ליצירת פער גדל והולך בינם לבין הילדים", מסביר סלומון. "הילדים לא רואים בהוריהם גורם מחנך ותומך, בגלל שבארץ, במקרים רבים, ההורה לא עובד ולא מסוגל לעזור להם בשיעורי הבית. כשאני בא ואומר להורה 'אתה לוקח אחריות - תעסוק במה שאתה חזק בו', ואז לוקח את הנערים לראות את החקלאות של ההורים שלהם - הם אומרים 'וואו!'. העובדה שהאבא והסבא מביאים תוצרת חקלאית - היא ביטוי לחוזק. קודם האדם הרגיש שהוא לא שווה כלום, ופתאום הוא קם בשמחה, חוזר הביתה אחרי יום עבודה, וזה משפיע על כל סביבת הבית, אפילו על הנכדים".

אמרה אתיופית עממית אומרת "את היבלית של הארץ תחרוש בשור של אותה הארץ". משמעות הפתגם היא שבכל בעיה צריך לטפל בכלים המתאימים לה. במובנים מסוימים, זו תמצית חזון הקליטה של חברי 'הנני'. כמו לכל דבר, גם לתפיסה הזו, על הדרך האופטימלית לקליטת עלייה, יש משמעויות כלכליות נרחבות. "אנחנו יודעים שהממשלה משקיעה, אבל הבעיה שלנו הוא מבחן התוצאה. אם מה שעשינו עד עכשיו לא הצליח, אז צריך לעזור ולעשות בדק בית במה הצלחנו, במה נכשלנו, איזו שיטה פועלת, ואיזו לא פועלת. לא להמשיך להזרים כספים בתוכניות שלא מצליחות" (ח"כ קולט אביטל בישיבת ועדת הקליטה של הכנסת על מצבה של העדה האתיופית ב-5.11.06). דבריה של ח"כ אביטל נאמרו אומנם לפני כשלוש שנים, אבל הם מדייקים את הבעיה של הממשלה בהתמודדות עם העלייה האתיופית. המדינה משקיעה משאבים רבים בקהילה זו, אבל התפוקה יחסית דלה. הדבר מתבטא בקשיי השתלבות מתמשכים של בני העדה, שיעורי נשירה גבוהים ממערכות החינוך וקשיים במציאת תעסוקה. בשנה שעברה התקבלה החלטת ממשלה ולפיה יש להוציא אל הפועל תוכנית חומש לשיפור קליטתם של בני העדה. התוכנית שנבנתה בשיתוף נציגים של העדה מבוססת על סיפוק הצרכים האמיתיים שלה, אלא שמאז, לטענת 'האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה', מימשה הממשלה רק חלקים בודדים מהתוכנית והיא מתעתדת להפסיק כליל את תקצובה לשנים הבאות. "המדינה משקיעה הון כסף בקליטה של הקהילה האתיופית, אבל אין התקדמות והמצב רק הולך ומתדרדר", קובל פטגו. "המטרה נכונה, אבל קובעי המדיניות לא יודעים מה הצורך האמיתי ומהי הדרך הנכונה להשקיע את הכסף". "כל ההשקעה הזו לא מרימה את הקהילה, בגלל שלקהילה יש צרכים ייחודיים ורצונות שונים שהמתנ"סים לא תמיד מצליחים להגיע אליהם", אומר סלומון. "למה זה קורה? כי אומרים בואו נעשה את הפעילויות שעשינו ליוצאי ברית המועצות לחבר'ה שלנו. זה לרוב לא עובד. הצרכים שונים, החשיבות של מושג הקהילה בעדה היא אחרת. בחבר העמים ירצו יותר דברים בנושאי אמנות ובקהילה שלנו דברים יותר תכליתיים, כי המציאות שלה היא אחרת". חברי 'הנני' מנסים להשתמש במתודה התכליתית כדי להגיע אל בני העדה, גם כשמדובר בנושאים שאינם תכליתיים באופן מובהק. למשל, כשרצו ללמד את תושבי השכונה עברית, ניסו לחשוב על דרך יצירתית ויעילה לעשות זאת. "בשנה הראשונה שהיינו פה הבאנו מורה מקצועית שמלמדת כבר שנים רבות באולפן. אנשים לא הגיעו. חשבנו והגענו למסקנה שצריך לפעול אחרת. בנינו תוכנית שנקראת 'ארגז כלים' - שהיא למעשה הכשרה בסיסית בתחזוק הבית, אבל הנחנו את המורה שכל השיעור יתקיים בעברית ובכל מפגש יושם דגש על רשימה של מילים שקשורות לנושא. פתאום הגיעו רבים, התרגשו ולמדו". תוכנית 'ארגז הכלים' שזכתה לפופולריות מסחררת בשכונה, לא הייתה רק הסוואה מוצלחת לשיעור עברית, אלא נתנה מענה לתופעה מדהימה שמתאר פטגו, המבטאת את תחושת חוסר האונים הנרכשת של חלק ניכר ממבוגרי העדה. "כשהם נתקלים בתקלה מכל סוג שהוא בבית, גם בתקלה פשוטה ביותר, הם לא מנסים לתקן, אלא רוצים שאיש מקצוע יבוא ויסדר. הגעתי פעם לבית של משפחה שלא היה לה אור בשירותים כבר כמה חודשים. כל מה שהיה צריך זה להבריג את המנורה קצת יותר, אבל האבא חשש לעשות את זה. הם לא מתעסקים בדברים הכי קטנים, נרתעים. זה כאילו שלקחו מהם את הביטחון האישי, לעשות דברים בעצמם. אני למשל, נותן לבן שלי להתנסות, שיהיו לו חוויות של הצלחה, וגם אם לא יצליח - לפחות שתהיה לו חוויה של ניסיון. כשהם עלו - כל דבר עשו בשבילם, וזה נמשך לצערנו גם אחרי עשרים שנה. הפרויקט הזה מזכיר להם שהם בעלי יכולת ועוצמה".

רוב חברי גרעין 'הנני' עלו ארצה מאתיופיה כשהיו ילדים, גדלו והתבגרו בשכונות מצוקה. היום כולם אקדמאים, בעלי משפחות, בשנות השלושים לחייהם - ביניהם אנשי מחשבים, רבנים, פסיכולוגים ועורכי דין. חלק גדול מצעירי העדה שהצליחו להשתלב במוסדות להשכלה גבוהה ובתעסוקה, בוחרים להתנתק מהעדה ולבנות את חייהם במקום אחר, כזה שמאפשר הזדמנויות טובות יותר לצמיחה. חברי הגרעין, שלכולם היו לפני שהתמקמו בקריית-גת משפחות ומקומות עבודה מסודרים, בחרו לשוב אל השורשים, לשמש דוגמה ולפעול מתוך הקהילה. משה סלומון הוא מנהל הגרעין ומקימם של עוד שבעה גרעינים דומים ברחבי הארץ. הוא גדל בפרדס-חנה, למד בישיבת ההסדר בגוש עציון והיה קצין בצנחנים. בשלב מסוים הרגיש שהוא המשיך קדימה בשעה שהקהילה שלו נשארה מאחור. הוא וחבריו הגיעו לקריית-גת קודם כל כדי לחיות. הם שמו לעצמם למטרה להשתלב באופן אינטגרלי במרקם החברתי של הקהילה המקומית. "לא באנו עם שום תוכנית מוכתבת מראש", אומר סלומון. "חיינו פה שנה וחצי, ואז התחלנו לעשות פעילויות שהקהילה ביקשה. הם העלו רעיונות ואנחנו יכולנו להוציא את הרעיונות לפועל - מתוך הבנה איך דברים עובדים בישראל. שמנו לב שנוצר מצב שבו התוכניות שמגיעות מלמעלה למטה (תוכניות שונות שמפעיל משרד הקליטה - ל"ק) פגעו בקהילה. אנחנו לא חידשנו כלום. הכול בא מלמטה למעלה". גם הרעיון לפרויקט 'החקלאות הקהילתית' עלה מהשטח. מהאדמה. עזריה פטגו רכז תחום 'מנהיגות הורית' בגרעין, שמע מבוגרים חוזרים ומספרים שהם קמים בבוקר רק כדי להתגלגל לצד השני. כמה מהם הזכירו את הגעגוע לעבודת האדמה. זה הספיק לו כדי לתפוס את הראש ולתהות איך לא חשב על זה קודם. הוא פנה למרכז המחקר והפיתוח לכיש שברשותו שטחים חקלאיים בפאתי העיר וזכה לשיתוף פעולה ולתרומה של חמישה דונמים של אדמה. כשעזריה מדבר על הפרויקט ניצוץ נדלק בעיניו. על-אף שהוא צעיר בכשלושים שנה מרוב חברי הפרויקט, גם הוא מתרפק על זיכרונות משדות אפריקניים לוהטים. "עליתי בגיל עשר לארץ, אבל באתיופיה כבר מהגן אתה חקלאי. הייתי פעיל מאוד, קוצר עם מגל וכל פעם חותך את היד", הוא נזכר בשעשוע. "הייתי נצמד לאבא, לאחים הגדולים ובגיל תשע התחלתי ממש לחרוש. גם לי חסרה עבודת האדמה".