בראשית 1987 הציבו עצמם ארבעה אלופים על קו המירוץ לגמר הגדול לרמטכ"לות. שניים נחשבו לבעלי הסיכוי הגבוה יותר: דן שומרון ו
אהוד ברק. קצת מאחוריהם ניצבו גם אמיר דרורי ו
אורי אור. מה שהתחולל מאחורי הקלעים נחשף לציבור רק שנים אחר-כך. הגרסה המפורטת ביותר ראתה אור רק ב-2008, אחרי שרא"ל דן שומרון, המנצח באותו קרב, הלך לעולמו.
אמיר אורן שירטט בהארץ את פרטי המערכה שניהלו שני הרמטכ"לים הקודמים,
רפאל איתן ו
משה לוי, כדי לסכל את בחירתו של שומרון.
הנשק העיקרי שלהם היה הפצת טענות כאילו שומרון הוא הומוסקסואל שלא יצא מהארון, ומשום כך הוא עלול להיות יעד לסחיטה ומהווה סיכון ביטחוני כראש המטה הכללי. חלק זה של המערכה לא נחשף באותם ימים לציבור. אם היו עיתונאים שידעו על חרושת השמועות שהופצו בעניין נטיותיו המיניות של המועמד המוביל לרמטכ"לות - הם לא פירסמו על כך דבר. גם כאשר דוווח בכותרות הראשיות על כך שלוי ביקש פגישה מיוחדת עם ראש הממשלה כדי לסכל את מינוי שומרון, לא צוין מה היו הנימוקים להתנגדותו.
האיבה האישית בין השניים הייתה ידועה עוד קודם לכן: ב-1983 התמודדו זה מול זה על תפקיד הרמטכ"ל. כשניצח דרש לוי ששומרון יעזוב את הצבא, אבל שר הביטחון
משה ארנס סירב לקבל את הדרישה, ושומרון נשאר.
אחד המובסים בקרב ב-1983, האלוף אביגדור (יאנוש) בן-גל, הסביר אחר-כך את תבוסתו בין היתר בעובדה ש"שני שרים ואלוף אחד התנגדו למינויי בגלל עוינות אישית". בראיון עם ישעיהו בן-פורת תיאר בן-גל את תהליך המינוי כך: "הצבא אינו חצר ביזנטינית ואינו מונהג על-ידי שליט ביזנטיני, לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד, אך כמו בכל מערכת ביורוקרטית, במובנה החיובי של המלה, יש מאבקים שהם לגיטימיים בין אנשים מוכשרים ושאפתניים, וההחלטות בסופו של דבר הן סובייקטיביות [...] כאשר מתקרב המועד להחלפת הרמטכ"ל מפעילים הקצינים המועמדים 'לובי' ונוצרות קבוצות התומכות בכל אחד מהם [...] ברור לנו שמחשב לא יוכל לעשות עבודה זו".
ב-1987 הבינו קוראי העיתונים שמשהו בלתי-ראוי התרחש מאחורי הקלעים, לאו-דווקא בהקשר לשומרון. מי שנתן ביטוי למאבקים, לשתדלנות ולמעורבותם של פוליטיקאים ואחרים במינוי הרמטכ"לים היה, כצפוי, אחד ממאוכזבי המערכה. אחרי שנודע כי שר הביטחון
יצחק רבין, ובעקבותיו גם ראש הממשלה
יצחק שמיר, בחרו בשומרון, והממשלה אישרה את המינוי, שבר האלוף דרורי את השתיקה הכללית.
"לאחר החלטת הממשלה", אמר דרורי בשיחה עם כתבים צבאיים, על-פי דיווח ב
ידיעות אחרונות (12.2.87), "נפגשתי עם שר הביטחון וניסיתי להסביר את משמעות ההחלטה על הצבא ואת ההשלכות שיהיו לכך. הבעתי דעתי גם על תהליך קבלת ההחלטות ועל הדרך שבה נעשו הדברים.
"בתהליך הזה נקבעו נורמות חדשות בצה"ל. יש בבחירה גם השלכות רבות לעתיד. גם לכם (העיתונאים) יש חלק בזה, הוזנתם באינפורמציה ובדיסאינפורמציה. חלק מן ההשלכות הם בבחינת אויב לצבא, ומסוכנות הרבה יותר מהטרור, הצבא הסורי, האירנים, העירקים וכולם יחד", אמר דרורי.
עם זאת, דרורי הסכים עם רבין כי גם אם יפרשו מצה"ל שניים, שלושה או חמישה אלופים - לא אלמן ישראל. "מי שחושב שיש לו מחשבה אנליטית ותוכנית לצבא קטן וחכם, כאילו שאחרים חושבים על צבא גדול וטיפש, שיישם את התוכנית". זו הייתה עקיצה לעברו של שומרון, שקידם את עצמו כמי שמבקש להפוך את צה"ל ל"צבא קטן וחכם". חודשים אחדים אחר-כך, כשישב כבר בלשכת הרמטכ"ל, הסביר שומרון כי "צבא גדול בשבילנו הוא כמו גבינה שווייצרית - יותר חורים מגבינה".
אגב, האמירה "צבא קטן וחכם" מיוחסת לעיתים בטעות לאהוד ברק, שחתום על אמירה אחרת שהשמיע עם כניסתו לתפקידו: "כל מה שלא יורה, או עוזר ישירות לירות, יקוצץ". ברק גם אמר באותה תקופה בכינוס קצינים כי "את ההישגים של צה"ל לא ימדדו על-פי שיעור ההאזנה לגלי-צה"ל", ומאוחר יותר פרש את תוכניתו להעביר את התחנה הצבאית לידיים פרטיות.
שניים מהמועמדים שלא נבחרו, דרורי ואור, בחרו לפשוט את המדים. אהוד ברק קיבל כפיצוי וכעמדת המתנה לסיבוב הבא את תפקיד סגן הרמטכ"ל. העיתונות פירגנה לו בצורה בולטת. "במהלך שירותו הצטיין ברק לא רק בלחימה זעירה, אלא גם כאיש שריון בעל תפיסות אסטרטגיות מעולות, היודע לקבל את ההחלטות הנכונות", נכתב אז בעיתון. "ברק נחשב לאיש מבריק ומוכשר, הוא אינטליגנטי ובעל כושר ניסוח וביטוי.
"עד כה נמנע מלהיות מזוהה מבחינה פוליטית, אך הרבה להתבטא גם בנושאים שאינם ביטחוניים. תחומי התעניינותו מגוונים: ברק מרבה בקריאה ובכתיבה והוא גם מוזיקאי מעולה. על דעת הכל הוא אדם מבריק, מוכשר ואיש רעים. מתנגדיו - ובלי אלה אי-אפשר - יאמרו שהוא אופורטוניסט ואמביציונר אובססיבי, המתייחס בהתנשאות לזולתו". במאמר, שהתפרסם בידיעות אחרונות, לא צוין שמו של הכותב.
עוד בנושא: 