משטרת ישראל, המעוניינת להתהדר במדים כהים חדשים בהשראת NYPD, הוציאה לאחרונה מכרז על לא פחות מ-200 אלף פריטי לבוש חדשים. גם שב"ס מעוניין במדי אסירים חדשים בצבא כתום, נוסח בתי הכלא האמריקניים.
צביקה ליברמן, מנהל תעשיות איגוד הטקסטיל והאופנה בהתאחדות התעשיינים, אומר שאם כבר אמריקה, אז שיהיה באמת כמו באמריקה. "בארה"ב הגדולה והקפיטליסטית יש חוק שנקרא 'תקנת ברי', ולפיו כל הטקסטיל הביטחוני האמריקני חייב להיות מתוצרת מקומית. כך גם במדינות מערביות אחרות. גם אצלנו ישנה החרגה בהסכמים הבינלאומיים, ולפיה על-אף שאסור למדינה להעדיף באופן גורף את תוצרתה, אין הדברים אמורים בייצור ביטחוני. הבעיה היא שאצלנו מנסים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור ומתחמקים מזה, בעיקר המשטרה ושב"ס שרוצים לקנות בזול בסין. אנחנו מתכוונים להילחם בתופעה, גם ביחס למכרזים שכבר יצאו וגם לאחר מכן, על הארכת תקנת השעה לשלוש שנים במקום שנתיים. הייתי רוצה שגם בתי החולים למשל יזמינו טקסטיל ישראלי, אבל בתור התחלה לפחות שננהג כמו בארצות הברית: שצה"ל ושאר גורמי הביטחון יקנו 100% טקסטיל ישראלי".
מתפרת 'סלטקס' בקריית-שמונה מעסיקה 80 עובדים מתוך 250 שהעסיקה בעבר. מדים שונים של משטרת ישראל, מג"ב ועוד תלויים על קולבים בכניסה למפעל, דוגמאות מקומיות למכרזים החדשים. אין הרבה ציפיות מהמכרז האחרון, שפתוח לתחרות עולמית, אבל חוק הטקסטיל הביטחוני, מקווים שם, ייתן זריקת חיים למפעל המבוסס על הזמנות מערכת הביטחון. מפעלים שכנים נסגרו ועברו מקריית-שמונה בחזרה למרכז, ואפשרויות התעסוקה נראות עגומות למדי.
במשרד האוצר משוכנעים שענף הטקסטיל לא יחזיק מעמד בעתיד, אבל גם מבטיחים ליצור הזדמנויות חדשות. באוצר משוכנעים שייצור הטקסטיל בארץ הוא לא כדאי, ומעריכים כי בעוד 20 שנה לא יהיו מתפרות בישראל למעט גרעין קטן שיעבוד עבור הצבא. חוק הטקסטיל נתפס כחוק זמני, כאמור, ומעבר מלא של גורמי הביטחון לטקסטיל ישראלי באופן קבוע לא עומד על הפרק. "בסוף נצטרך להחליט אם לקנות מדים ב-15 מיליון ש"ח או ב-50 מיליון", אומרים במשרד. "זו שאלה ערכית וגם מעשית. אלה כספים שיכולים ללכת להתעצמות הצבא במקום למדים תוצרת הארץ. כוחות השוק הם שסוגרים את מפעלי הטקסטיל בארץ, ולכן בסוף כולם ייסגרו ויעברו לסין. פה יישאר רק גרעין קטן לצורך שמירה על יכולות ייצור בעת חירום".
חוק עידוד ההשקעות החדש, העומד בפני אישור, יביא - כך טוענים באוצר - לשינוי מהותי בהיצע התעסוקה בפריפריה. "מי שיקים מפעל בפריפריה ישלם 8 אחוזי מס במקום 12 אחוזים. זה המון. הרעיון הוא לעודד כמה שיותר מפעלים לעבור לפריפריה, כך שבעוד 10 שנים האוכלוסיה הפחות חזקה בישראל לא תיאלץ לעבוד במתפרה, אלא ב'אינטל' למשל".
ליברמן דוחה את הדברים בתוקף. "הטקסטיל הישראלי מייצא במיליארד דולר בשנה. זה לא המון, אבל בהחלט לא מדובר בעסק שהולך להיעלם. זה לא הרבה בהשוואה לצריכה העולמית, אבל מהטיפה בים הזאת אנחנו חיים. יש לנו מפעלים טובים ומרוויחים. לא הכול זהב ולא הכול טוב, אבל לא צריך להפוך את הכול לשחור. אני תמיד מביא דוגמה ממפעל כמו 'מגבות ארד', שמייצר את מוצר הטקסטיל הכי 'טיפש', אבל הוא מעסיק 600 עובדים, ומייצא ב-60 מיליון דולר. למעלה ממחצית המלונות בלאס וגאס מצוידים במוצר הזה, מגבות ארד.
"מלבד זאת, הייצור הביטחוני, כמו בארה"ב ובמדינות אחרות, צריך להיעשות בארץ במלואו. יש חובה של המדינה כלפי אזרחיה. אלפי נשים שתפרו בעבר יושבות היום בבית בלי תעסוקה. הן כבר לא יעבדו ב'אינטל'. אז נניח שבסין זה עולה 30% פחות, אז מה? רק הכסף מדבר? וכמה עולה האבטלה, השלמת ההכנסה וכל הנזקים החברתיים והמורליים לציבור הזה? משמעות חוק הטקסטיל הביטחוני היא 40-30 מיליון שקל בשנה, 500-300 משרות לפחות. זה לא כסף גדול. מה כבר יקרה אם זו תהיה הנורמה?"