אתם קולטים, בן אדם יכול להפסיד במשימה הזו - וכל מה שהוא עשה במשחק כאילו נמחק. אתם מבינים, אתה יכול להגיע עד לארץ המובטחת, ואז ברגע האחרון לא להיכנס אליה. אתם תופסים, כמה שהמשימה הזו תכאב, זה עדיין יהיה פחות כואב ממה שתרגיש אם תפסיד בה. הבנתם? קלטתם? ירדתם לסוף דעתנו?
כמה וריאציות של אותו משפט אפשר לומר? כמה שמספיק כדי לשמש פסקול לחצי שעה של אם כל המריחות של אם כל המשימות. זו אכן משימת המוות, אבל עדיין זו הסיטואציה שעמדה מולנו: חצי שעה של אנשים עומדים על מקל. ואנשים על מקל לא זזים. אולי כל מטרת הקטע הזה הייתה לגרום לצופים להרגיש ולו במעט את העינוי הסיני שעברו המתמודדים.
אבל חובה לומר: כל מירוץ-החלזונות-בסלואו-מושן הזה היה שווה את הרגע הנדיר, הרגע קורע הלב, הרגע המרגש בלי שום מרכאות וללא שום לשון סגי נהור, בו נפלה אביגיל למים. רגע שלמרות שאינו מפתיע אותך (שכן רביעיית הגמר כבר פורסמה) הוא עדיין מצמית, שלא לומר מצמרר.
"הישרדות", אפילו יותר מתוכניות ריאליטי אחרות, מכוונת כדי לתפוס את המשתתפים ברגעים בהם הוסרו המסיכות. הרעב, התנאים, התככים, ההפסדים - הכל ממוקד מטרה כדי לתפוס אדם לרגע אחד נטול מגננות. עירום מול המצלמה. אבל מה שקרה לאביגיל חורג מכל הגבולות. אביגיל לא הייתה סתם עירומה. היא פשטה את עורה. הקרביים היו בחוץ. הבכי שלה היה כל-כך עמוק, כל-כך נעדר שליטה עצמית, שהוא לא איפשר לך להישאר אדיש. זה היה הרגע המרתק ביותר בהישרדות, שלווה ברגע המצחיק ביותר: ההצדעה של קפון לאביגיל.
הרגע הזה היה כל-כך עוצמתי בין השאר כיוון שהוא גרם לך לאמפתיה עמוקה. תחושת השתתפות בצער אותנטית וכנה. והתחושות האלו עומדות בסתירה למה שהתפשטות המתמודדים מעוררת בך הצופה בדרך-כלל: זלזול, שנאה וגיחוך. כי הרגע הזה, שבירתה של הרוח ואובדן דבר מה לו ייחלת, חושף תכונה מעוררת הערכה - בניגוד לתכונות הנלוזות, הקטנוניות, שנשפכות מהמתמודדים בדרך-כלל.
אין לך אמפתיה למשחקי ה"הו מצפון יקר, כי אבדת לי" של לידר ושרון, שהגיעו לשיא הגיחוך בבדיקה הרפואית שעברה שרון. ממש רסקולניקוב באיי הפנינה. אין לך כבוד לחיוכים ולצחוקים של המושבעים כשהם צופים בשיח המכוער בין לידר לשפקס במועצת השבט, חיוכים שנובעים מהנחמה הקטנה היחידה שנותרה להם - השמחה לאיד. אין לך הערכה ליצר הנקמנות הבלתי נתפס של שפקס, שחש צורך לדרוך על גופת יריביו, ולחייך בזמן שהוא מכבה עליהם את הסיגר שלו.
ועדיין יש לומר: למרות הרגע הטלוויזיוני הנדיר, ואף על-פי השיא הרגשי - ההדחה של אביגיל היא חטא. במשחק חברתי, לא עפים הביתה על אי יכולת לעמוד על מקל. במשחק שמבוסס על יכולת תמרון, לא מנצח מי שיש לו שיווי משקל. אביגיל, לולא המשימה הזו, הייתה עולה לגמר - וסיכוי גבוה שהייתה מנצחת בו.
