מתוך ההשלמה עם המציאות שבה פלשתינים ויהודים ימשיכו לחיות זה לצד זה, אחת המשימות שנטלה על עצמה תנועת ארץשלום היא הקמת כיתות לימוד שבהן מתנחלים ילמדו ערבית וערבים ילמדו עברית, מה שיאפשר שיח. לדברי פצ'ניק רבים כבר נרשמו ללימודים, ובקרוב ייצא הפרויקט לדרך. במקביל, גם המפגשים בין מתנחלים לפלשתינים מתרחבים, ועד כה התקיימו שישה כאלה. רובם נערכו באזור גוש עציון, ובקרוב מאוד צפויות פגישות בשלושה מחוזות נוספים - בדרום הר חברון, בגוש דולב-טלמונים שבמערב בנימין, וגם באזור עפרה, שם תתקיים בקרוב פגישה בביתו של שי בן-יוסף.
ברזומה של בן-יוסף, יועץ ומנחה מבוקש, נרשמו פגישות עם פלשתינים עוד לפני שתנועת ארץשלום נולדה. הוא, אגב, מבקש לציין שדבריו לגבי פתרון הסכסוך מייצגים את עמדותיו שלו, ולא את עמדותיה של התנועה. כצעד מקדים לאירוע הצפוי בביתו הוא נפגש בנוכחותנו עם סלאח א-דין, תושב שכם העומד בראש ארגון של נכים פעילי שלום, מוותיקי המפגשים של ארץשלום. א-דין נחשב לדמות מוכרת ומקושרת ברשות הפלשתינית, ועל כן אינו חושש להתראיין ולהצטלם לכתבה. השיחה שלו עם בן-יוסף מתנהלת בעיקר בעברית, לעתים באנגלית, ומדי פעם כשאינו מוצא את המילים הוא עובר לערבית, ובן-יוסף מהנהן. בכלל, מה שמאפיין את השיחה ביניהם זה ההנהון והנימוס המופגן.
השניים יושבים זה מול זה במסעדה בכניסה לעפרה. "האדמה שייכת לאלוהים, ואנחנו כולנו הבנים של אברהם. אתה הבן של שרה, אני הבן של הגר, אבל אנחנו אחים", אומר א-דין שוב ושוב, ובן-יוסף מהנהן. "אני אומר כל הזמן לתלמידים בבתי הספר: אנחנו לא רוצים אינתיפאדה, לא רוצים מלחמה. צריך להכריז מלחמה על המלחמה. כל אדם רוצה לחיות חיים שבהם הוא יכול לממש את מה שהוא רוצה, יענו להיות מבסוט. די לסבל, די לדם. זה מה שאני אומר בכל העולם. קודם כול צריך להבין שאתה בן אדם ואני בן אדם.
"אני רוצה מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל. צריך לחלק את הארץ, אבל יש הרבה דברים שאפשר לקיים בהם שיתוף פעולה - בכבישים, במים בכלכלה. בגלל זה אני לא אוהב את הגדר. בכל פעם שאני רואה את הגדר, אני שואל בשביל מה צריך את זה".
בן-יוסף: "הגדר מזכירה את המלחמה. היא ניצבת כל הזמן מול העיניים ומנציחה את האיבה. יש שתי פנטזיות שהמציאות הוכיחה שהן לא יכולות להתממש: הראשונה סבורה שאנחנו היהודים נוכל לשלוט בכוח על הפלשתינים. זה לא עובד, זה לא הגיוני. הפנטזיה השנייה היא החומה, רצון לחלק את הארץ. כבר שבעים שנה מנסים לחלק את הארץ ולא מצליחים, בגלל שזו ארץ קטנה, בגלל שאנחנו חיים אחד בתוך השני וחולקים אותם כבישים, נושמים אותו אוויר ושותים אותם המים. גם הכלכלה הישראלית והפלשתינית תלויות זו בזו.
"אז מה כן אפשר לעשות? צריכה להיות רמה מסוימת של הפרדה. אני לא רוצה להגיד לך מה לחלום, מה יהיה הדגל שלך או התפילה שלך או החינוך שתיתן לילדים שלך. לכל עם יש מנהגים משלו. צריך למצוא את הדרך שבה כל עם יוכל לממש את הזהות שלו בנפרד, אך במקביל יהיו דברים שינוהלו ביחד. אני מאמין שהפתרון הוא הקמה של בית משותף שבו יהודים וערבים חולקים תשתיות משותפות ואחריות משותפת, אך מממשים את זהותם הלאומית בדירות נפרדות. צריך להפריד בין המעגלים של הזהות לאלו של התשתיות, ובין המעגל של הרשות המקומית למעגל הרשות המרחבית".
א-דין: "אבל קודם כול צריך להקים מדינה פלשתינית. כמו שלכם יש מדינה, גם אנחנו רוצים מדינה".
לשאלתי מה לדעתו אמור להיות גורלן של ההתנחלויות, א-דין לא עונה ברורות. תחילה הוא אומר שהמדינה הפלשתינית צריכה להיות רק לפלשתינים, בהמשך הוא מסביר שאחרי שתקום מדינה כזו אפשר יהיה לדון על עתידן של חלק מההתנחלויות, והוא לא שולל את האפשרות שכמה מהן יישארו - תחת ריבונות ישראלית או פלשתינית.
|
בתמונות שא-דין שולף מתיקו הוא נראה מצולם עם דמויות מפתח בערב הסעודית, במצרים, בצרפת ובגרמניה. כפעיל שלום יש לו גם דרכון שהונפק בוושינגטון ומאפשר לו כניסה למדינות רבות, כולל ישראל.
השיחה מתנהלת באופן אסוציאטיבי מאוד, ולמאזין מן הצד קשה לעקוב אחרי נפתוליה. בן-יוסף וא-דין חולפים על פני דמויות היסטוריות כמו משה, מוחמד, הרצל ונפוליון, וגם סלאח א-דין, המנהיג האגדי שאת שמו נושא א-דין הפלשתיני תוך הזדהות עמוקה עם דמותו. ובין לבין, כמו לרדת מהעץ הגבוה של האידיאולוגיה, שואל פתאום א-דין: "שי, מה אתה אוהב?". בן-יוסף, מופתע משהו, עונה: "מה אני אוהב? אני אוהב אנשים, כי אני מאמין שאלוהים ברא את העולם כדי שלאנשים בו יהיה טוב. אני אוהב את המשפחה שלי. אני אוהב ללמוד. לפעמים אוהב גם לאכול או לשתות משהו טוב".
"אחלה חיים. ברכה", אומר א-דין. "מתי אני שמח? מתי אני מבסוט? אדם מרוצה ושמח כשהוא יכול להשיג את כל מה שהוא רוצה. זה השלום. אני רוצה מה שכל אדם רוצה – משפחה, ילדים, עבודה. כל הדברים האלה אני יכול לקבל אם יש לי את המקום שלי, אם יש לי מדינה".
לפני עשר שנים, כשעבד בתל אביב, נפצע א-דין בתאונת עבודה, שבעקבותיה הוא מדדה על קביים. "טיפלו בי כל כך יפה בבית החולים בתל אביב", הוא מספר. "חברים ישראלים עזרו לי ושילמו גם את האשפוז. זה אחד הדברים שגרמו לי להאמין בשלום.
"בעולם יש 64 מיליון נכים. מחציתם מתאונות ומלידה ומחציתם ממלחמה. ברשות הפלשתינית, כולל עזה, יש 16 אלף נכים. אחרי שראיתי כמה צער וסבל יש בנכות, הבנתי שאני רוצה לפעול למען השלום. אני מאמין שרק בודדים בין היהודים והפלשתינים לא רוצים שלום".
א-דין ובן-יוסף נפרדים בלחיצת יד אמיצה ובחיבוק, תוך הבטחה למפגשים נוספים. לאבו-מאזן ול נתניהו, שעוסקים בהקפאות ובהתחמקויות, לא נותר אלא לקנא.
|
לצאת מהארון ולעלות על עמוד
|
|
אם ה מתנחלים נבוכים מדיבורי השלום, אצל הפלשתינים מדובר לעתים בסכנת חיים של ממש. שעה לפני שאני משוחחת עם ס', הוא מקבל איום טלפוני. הקול מעברו האחר של הקו מתרה בו שאם ימשיך להיפגש עם יהודים – דמו בראשו. זה מה שהביא אותו לשמור על עילום שם בראיון.
ס', בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לחמישה, מתגורר בפריפריה של רמאללה ועוסק בחינוך. כבר ארבע פעמים נפגש עם מתנחלים במסגרת תנועת ארץשלום. עד לפני שנים אחדות הוא לא היה מעלה על דעתו לעשות זאת. "ישבתי 12 שנים בכלא הישראלי. הייתי אחד מהפעילים הבולטים בארגון חמאס", הוא מספר.
על מה ולמה ישבת בכלא?
"נתתי מקלט למבוקשים, סחרתי בנשק וסיפקתי כלי רכב לפעילי טרור".
וזהו? אתה עצמך לא ירית או השתתפת בפעילות טרור?
"תשמעי, יש שאלות שקשה לענות עליהן. עשיתי טעויות, ואני מצטער על כך שגרמתי נזק. עברתי שינוי גדול. מבחור שהיה במקום הראשון בטרור לבחור שעושה למען השלום".
איך זה קרה?
"זה קרה בכלא. היה לי מספיק זמן לחשוב עם עצמי מה אני רוצה ולאן אני הולך. השפיעה עליי במיוחד פגישה אחת בכלא. נכנס בחור שלא הכרתי. התחלתי לדבר איתו, שאלתי לשמו, והוא ענה שקוראים לו צודקי זארו ושאל בפליאה אם איני מכיר את השם הזה. כשעניתי שלא, הוא הסביר בגאווה שהוא זה שהרג את התינוקת שלהבת פס. שאלתי את זארו אם הוא גאה במה שעשה, והוא ענה 'כן, למה לא?'. התשובה הזו צמררה אותי. חשבתי: מה, אני כמו המפלצת הזאת, שגאה בהרג תינוקת בת כמה חודשים?
"התחלתי לחשוב בצורה אחרת. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להיות עם האנשים הללו, במיוחד לא עם בחור כמו זה. חשבתי על זה שאנחנו גרים כאן בארץ הזאת, וגם אתם אותו דבר גרים כאן. גם לנו וגם לכם אין ארץ אחרת. מה נעשה? אתם יורים, אנחנו יורים, אתם הורגים, אנחנו הורגים. עד מתי? כך התחיל השינוי".
כבר קרוב לשנתיים שס' נמצא מחוץ לכלא הישראלי. הוא מתרחק מפעילות טרור, עובד כאיש חינוך מטעם הרשות הפלשתינית ובין השאר מלמד עברית, שאותה למד בכלא הישראלי.
למה חשוב לך להיפגש עם מתנחלים?
"מזמן חיפשתי איך, ובמקרה מצאתי את התנועה הזו – ארץשלום. השלום מלמעלה נכשל. כבר כמה שנים המנהיגים נכשלים. לי לא אכפת לי מאבו-מאזן או מ נתניהו, אכפת לי מהשכן שלי, שנפסיק לירות אחד על השני. שהוא יעלה על הטרמפ שלי ואני על הטרמפ שלו. אנחנו נכריח את המנהיגים לעשות שלום".
יש הרבה פלשתינים שיסכימו להיפגש עם מתנחלים?
"לא. אני מחפש, אבל קשה למצוא. אנשים מפחדים. זה לא עניין דווקא של מתנחלים, מפחדים בכלל להיפגש עם יהודים כי חוששים שיאמרו עליהם שהם משת"פים. הכותרת הזאת, משת"פ, מאוד מפחידה אנשים. הנה, גם עליי איימו. ראו תמונה שלי בפייסבוק מאחד המפגשים של ארץשלום, ושאלו אותי מה עשיתי שם. אמרתי להם שסתם עברתי. אמרו לי 'נהרוג אותך, נתלה אותך'".
מה אשתך אומרת בעניין?
"היא מרוצה מזה שאני לא בטרור, אבל גם לא רוצה שאעבור לצד השני. היא רוצה אותי באמצע, ושואלת למה אני הולך לקצה. אני מנסה לשכנע אותה. מה לעשות?בכוח אנחנו לא יכולים לגרש את היהודים, וגם הם לא יכולים לגרש אותנו".
והילדים?
"הבכור, בן 16, עסוק בלימודים. לא מעניין אותו ארגונים כמו חמאס, ולא הצעתי לו להיות פעיל בארגוני שלום. אני במצב שלא צריך לתגבר את ההוכחות נגדי. מי שנפגש עם יהודים והוא מהרשות, יהיה מי שיגן עליו, אבל אם זה סתם אדם פשוט כמוני עדיף שלא לצאת מהארון, כי אף אחד לא יגן עליו. יום אחד הוא עלול למצוא עצמו על עמוד חשמל. זה קורה הרבה פעמים, ואת הרשות הפלשתינית זה לא מעניין. היא לא מגינה על תושבים מפני ארגוני פשע וגם לא מפני חמאס. תודה לאל שאני עדיין בחיים. אני מרגיש את הסכנה סביבי, אבל בכל זאת מנסה להמשיך".
|
המנהיגים, מסביר ס', כשלו בהבאת השלום מפני שהאוכלוסיה עדיין לא הייתה מוכנה לכך. "הם ישבו ביחד, כתבו הסכמים והביאו את זה דרך העיתונות לעם. אבל העם לא מרגיש את ההבדל, הוא עדיין סובל. השלום יבוא לא כשהמנהיגים יבשלו ואנחנו נאכל, אלא כשפעם אחת אנחנו נבשל לעצמנו".
ההתנחלויות צריכות לדעתך להישאר על אדמתן, או שצריך לעקור אותן כמו ברצועת עזה?
"למה שייצאו ה מתנחלים משם? יש חלק גדול שנולדו שם. זה עכשיו המגרש שלהם, הארץ הזאת שלהם. כמו שאני רוצה לחיות במקום שבו נולדתי, גם הם רוצים לחיות איפה שנולדו. שיחיו תחת שלטון פלשתיני, למה לא? יש מיליון ערבים שחיים תחת שלטון ישראלי ויש להם תעודת זהות ישראלית. אותו דבר שיהיו מיליון יהודים תחת שלטון פלשתיני".
מה קרה לך בעקבות המפגשים? מה השתנה אצלך?
"הכרתי יותר החברה הישראלית, למרות שגם לפני הכלא עבדתי בישראל. עד לא מזמן חשבתי שלעולם לא יהיה מתנחל שיסכים להיפגש עם ערבי או להכיר ערבי. אמרתי לעצמי שזו חברה סגורה. בסוף גיליתי שזה לא נכון. אירחו אותי יפה מאוד בתוך יישובים יהודיים, לא הייתה שום בעיה. כשישבנו במסעדה באחת ההתנחלויות המלצרית התייחסה יפה, וגם האנשים מסביב. זה גרם לי לשנות את המחשבה. יש מצב לחיות ביחד".
אתה אדם דתי?
"לפני 15 שנה לא רק הייתי דתי, הייתי קיצוני. עם השינוי בדעות שלי גם התמתנתי. אני מאמין באלוהים, מתפלל חמש תפילות, צם ברמדאן - אבל חוץ מזה לא דתי. יש לי חלום לעלות לרגל למכה, אבל עוד לא הצלחתי".
אולי אתה נאיבי באמונה שלך שמפגשים כאלה יביאו שלום?
"בהתחלה חשבתי שכן. חשבתי שזה לא יגיע לשום דבר. אז מה אם כמה אנשים נפגשים? מה הם כבר יצליחו לעשות? אבל עכשיו אני מאמין שזה כמו כדור שלג: מתחיל בקטן, ועד שהוא מגיע לסוף ההר הכדור כבר גדול מאוד. כל דבר יכול להצליח. בעזרת השם נצליח".
בעזרת השם או בעזרת אללה?
"בעזרת השם, אינשאללה".
החיבור של אללה לשלום הוא בדיוק הרעיון של ארץשלום. "עד היום מי שניסה לפתור את הסכסוך היו תנועות שמאל חילוניות", מסביר פצ'ניק. "קחי למשל את יוסי ביילין וסרי נוסייבה - שניהם אנשים שלא קשורים לסכסוך. הם מייצגים ערכים של שמאל-חילוני-אירופי-ליברלי, ואין להם קשר לאדמה ולערכים המסורתיים של העמים שלהם. הבשורה שלנו - ומזה גם עמוס עוז התלהב כשנפגש איתנו - היא שדווקא האנשים שמכירים מקרוב את המלחמה ואת הדם נפגשים. הבשורה היא שהצדדים הניציים והדתיים מדברים ביניהם".
איך באמת זה מסתדר? מה לגבי האמונה שארץ ישראל מובטחת לעם ישראל?
"הקשר שלנו לאדמה לא סותר את הקשר של הפלשתינים לאדמה, כי יש מקום לכולם. אם הדור הראשון של ההתיישבות דיבר על 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל', אנחנו אומרים הפוך: עם ישראל שייך לארץ ישראל. כביכול אלו אמירות קרובות, אבל יש ביניהן הבדל מהותי. גישת השייכות הרגשית יותר, הגישה שלנו, מדברת על כך שהאדמה שייכת לאלוהים, 'כי לי כל הארץ'. האמירה הזו מופיעה גם כמה וכמה פעמים בקוראן. הרעיון שלנו הוא לבוא אחרת אל האדמה, לא מתוך בעלתנות וכוח, אלא מתוך ענווה, ממקום שיש בו מרחב. כשהפרספקטיבה משתנה, גם המרחב נהיה רחב יותר. בשפה של שייכות ובעלות יש משהו מכווץ, ואז גם האדמה הופכת למצומצמת.
"אולי החיים בתוך גדרות היישובים הם העונש על הגישה של הדור הראשון להתיישבות. אריה קליין מחברון, אחד מחברי ארץשלום, מרבה לטייל בשטח מתוך הבנה שצריך לצאת מהחומה ומהמגדל ולחיות גם מחוץ לגדרות, עם גישה מכבדת האומרת שיש מקום לכולם. ההתייחסות העדינה יותר, הנשית יותר אל האדמה, נראית במבט ראשון אולי חלשה יותר, אבל יש בה הרבה יותר עוצמה והיא זו שתוכל למנוע גירוש יהודים נוסף".
אבל מה תכל'ס? מה הפתרון שאתם מציעים לסכסוך? מדינה דו-לאומית, עם כל האיום המשתמע מכך?
"עשרות שנים פוליטיקאים שואלים 'מה תכל'ס', ולא יוצא מזה שום דבר, השלום רק נסוג. הרצון הזה להגיע לתכל'ס, לשורה התחתונה, לא קשור למציאות. אם נעסוק בשרטוטי גבולות ובניסוח הסכמים נפספס הכול. אנחנו עסוקים בדבר עצמו, בשלום עצמו. ההיכרות היומיומית היא-היא השלום. רק כשזה יקרה, ייתכן שהמדינאים יצליחו ליצור גם הסכם. הפתרון שלנו הוא בעצם לוותר על העיסוק בפתרון".
תמימות?
"הרבה מהמהפכות הגדולות בהיסטוריה התחילו מנאיביות. אנחנו לא רוצים להוביל מהפכה גדולה, אלא מהפכה שקטה ואנושית. כן, יש פה בהחלט משהו תמים".
איך החזון שלכם למפגש יכול להתממש, אם בני-השיח הפלשתינים מאוימים על-ידי אחיהם?
"לא כולם. ס' מאוים במיוחד, כי בעבר היה בחמאס. אנחנו מנסים גם לפנות לגורמים רשמיים בהנהגה הפלשתינית כדי שיתנו לגיטימציה למפגשים הללו".
מי מממן אתכם? הקרן החדשה לישראל?
"היה מי שניסה לרמוז לנו שאם נפנה אליהם יש סיכוי גדול שנקבל תמיכה, אבל אנחנו הכרענו חד-משמעית שלא. אנחנו לא מתכוונים לקבל כספים מארגונים אנטי-ציוניים או פוסט-ציוניים. יש לנו תורמים יהודים ולא יהודים מהארץ ומהעולם, אבל רק כאלה שמוכנים להכיר גם בנרטיב היהודי-ישראלי, ולא רק בנרטיב הפלשתיני. כרגע כל הפעילים, כולל אני, מתנדבים".
בתחילה קראתם לתנועה 'ירושלום'. למה החלפתם לארץשלום?
"ירושלום נשמע מצוין בעברית, אבל קשה מאוד לתרגם את זה לערבית ולאנגלית. בקוראן ארץ ישראל מכונה 'ארד אל סלאם' (ארץ השלום) וגם באנגלית יש לביטוי משמעות. חיברנו יחד את המילים ארץשלום כי זה בדיוק הרעיון של התנועה - לחבר בין הארץ לשלום, להבין שרק כאשר הארץ והשלום נושקים זה לזה, יש להם קיום".
|
|