רונית אברהמוף-שפירא, 32, נולדה בירושלים וגדלה בשכונת רמות בבית דתי-לאומי. אחות לשבעה אחים נוספים. היא הייתה ילדה מצחיקה עם דמיון עשיר, ובאין שפע צעצועים העסיקה את עצמה בעזרת הדמיון. "לא היה לי סוני פלייסטיישן אז אהבתי לרקוח בשמים מכל מיני עצים שמצאתי, לעשות הצגות עם עצמי ולחקות אנשים, בעיקר את הדודות שלי".
היא בלטה בשיעורי הדרמה, והשתתפה בכל הצגה בבית הספר בתפקיד מרכזי, אבל אחרי השירות הלאומי קיבלה תפקיד בלתי דרמתי בעליל - טלרית בבנק. עם השנים התקדמה והייתה למנהלת שירות לקוחות. גם בעבודה האפרורית הזאת הצליחה למצוא את הנקודות היותר מעניינות. "אהבתי את המפגש עם האנשים. היו לי לקוחות קבועים, ואיכשהו העמדה שלי אף פעם לא הייתה רגילה. השיחות עם הלקוחות היו מצחיקות, היחס היה הרבה יותר אישי משני הכיוונים. בבוקר היה לקוח שהביא לי קפה ועוגה, אחר הביא פוקצ'ה לצהריים, ואחרת קנתה לי דיסק. בסך-הכול זו הייתה תקופה נעימה".
סביר להניח שאבהרמוף-שפירא הייתה היום בתפקיד סגנית מנהלת בנק, אילולא בגיל 23 חלתה במחלת הנשיקה. האבחנה לא הייתה מהירה, היא סבלה מחולשה ומתופעות שונות, אבל הרופאים לא ידעו להצביע ממה היא סובלת ולא מצאו את הנגיף. "חשבתי שאני עומדת למות. הייתי במצב רע, מאושפזת. כשגילו שזו רק מחלת הנשיקה החלטתי ליהנות מהחיים כמו שצריך. קניתי אוטו ונרשמתי ללימודי קולנוע במכללת הדסה".
אלא שגם לימודי קולנוע לא היו הגשמת חלום אמיתית. "רציתי נורא ללמוד משחק, אבל לא הרשיתי לעצמי. כל הזמן פחדתי ממה ההורים והסביבה יגידו. לימודי הקולנוע היו פשרה. גם כי זה קרוב לתחום וגם כי בתוך הלימודים היה קורס לבימוי שחקנים".
אחרי תקופה בלימודים, פרשה "כי לא התחברתי לפן הטכני של הדברים", חזרה לבנק והצטרפה לקבוצת חובבי משחק של נורית קציר במרכז לאמניות. "הבמאי דחק בי ללכת וללמוד משחק באופן מסודר, אבל אני סירבתי ואמרתי שאין בזה פרנסה ושבתור דתייה יהיו לי מעט הצעות עבודה".
בכל זאת השאיפה לשחק לא הרפתה. בוקר אחד החליטה שזהו זה. פנתה אל הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בתלפיות, שילמה את דמי הרישום ויצאה לדרך. "תוך שבוע מצאתי את עצמי בכיתה עם עוד 16 אנשים אחרים. עזבתי את הקריירה, את המשכורת הקבועה ואת התנאים הסוציאליים והלכתי אל הלא נודע"
ש. איך הגיבו ההורים? "הם היו בשוק. רק חיכו שאעזוב. גם לקראת סוף שנה ג' אבא שלי המשיך לשאול אותי מתי את עוזבת. אחרי הכול, הוא חלם שאלמד רפואה".
ש. מדובר בלימודים מאוד אינטנסיביים. "שלוש שנים הסטודיו הוא החיים, וגם החיים החברתיים שלך הם הסטודיו. אם יש מערכות זוגיות הן מתרחשות בתוך הסטודיו".
ש. איך הסתדרת בתור בחורה דתייה בתוך האינטנסיביות הזאת? "כל עוד הגבולות שלך ברורים ואת יודעת את המקום שלך, אז אין בעיה. את לא חייבת להיות דתייה כדי לשים גבולות ולא להתערבב עם כולם. זה אולי מוזר, אבל דווקא בסטודיו מצאתי את אלוהים. כשחקרתי דמויות וקראתי חומרים של אמנים ודברים מהמקורות, דווקא שם האמונה התחילה לצמוח בי באמת. שם התחלתי לא לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה, אלא לעשות זאת באהבה גדולה".
ש. למה בחרת ללמוד במסגרת לא דתית? "נכון שיש היום מסגרות ללימוד משחק גם במגזר הדתי, אבל רציתי מסגרת מקצועית ואינטנסיבית. ניסן נתיב זה טוטאלי. לא קורס קצר 'בכאילו'. זה הכי קיצון שיש".