שש שנים עברו מאז שאופיר-טושה גפלה פרץ לעולמנו עם ספר הביכורים שלו, "עולם הסוף" ומני אז דומה שהמוות איננו מרפה מכתיבתו. כעת, הוא מככב גם בספרו הרביעי, "ביום שהמוזיקה מתה", שהופיע כקודמיו בהוצאת "כתר". מה מושך בחור די צעיר שוב ושוב אל הסוף?
"האמת היא שלא הסוף הוא שמושך אותי, אלא החיים עצמם", עונה גפלה. "כלומר, אין לי שום עניין במוות, אבל יש לי עניין בכך שהכל ייגמר ולשם בסיכומו של דבר פני כולנו מועדות".
וזה מטריד? "אם מטרידות, אז ההשלכות על ההווה. לדוגמה: שלא אספיק לעשות כל מה שאני רוצה. אולי זה יישמע חולני, אבל את 'עולם הסוף' כתבתי בתור נחמה ספרותית לעצמי כדי שאדע שיש מקום שבו אוכל לקרוא ולהשלים כל מה שיעניין אותי".
נראה שאתה עד כדי כך בדיאלוג עם המוות שלכתבה בעיתון מסוים הסכמת להצטלם בבית-קברות... "כל עוד שלא רואים את השמות על המצבות, הסכמתי והתניתי זאת בכך. לצערי, הם לא עמדו בסיכום בינינו"
לפני שנפליג אל מעמקי ספרו החדש של גפלה, המתפרנס מסדנות-כתיבה ומהוראת כתיבת פרוזה ב"סם שפיגל", קצת מידע עליו. הבחור רווק כמעט בן 42. צנום למדי. שיערו הארוך אסוף בזנב סוס. שם משפחתו מסגיר את השתייכותו ל"שבט תימני" בראשון-לציון. והטושה (ט' שרוקה וש' סגולה)? - "כשהייתי בכיתה ג', הקרינו בטלוויזיה סדרה שבמרכזה עמד צב ששמו היה טושה. בריצות בשיעורי ההתעמלות הייתי קורא בשמו עד שזה הוצמד לי ככינוי שעם השנים נכנס רשמית לתעודת הזהות שלי כשמי הפרטי השני"
לדבריו, הייתה לו ילדות "מדהימה" ו"כל פעם שאני חושב עליה, אני מוצף בגעגועים". הוא היה ילד שקרא המון ו"הספרייה העירונית הייתה הבית השני שלי".ומסקנתו לגבי התקופה ההיא? - "אז לא היו מחשבים וזה היה הכיף הכי גדול".
"בכיתה הייתי הראשון שאפשרו לו לעבור מעיפרון לעט, אולי בגלל שהיה לי כתב יפה להפליא", מציין גפלה. "כל הזמן כתבתי סיפורים שהמצאתי ושמעתי המון מוזיקה. אחי הגדול היה קונה תקליטים וכך גדלתי על דברים איכותיים בלי לדעת מהם, כמו 'פינק פלויד', או 'הביטלס".
לא החסרת מוזיקה ישראלית תוך כדי הליכה בעקבותיו? "לא, שמעתי גם מוזיקה כזאת. יהודית רביץ היא מבחינתי עד היום הזמרת מס' 1. 'רוצי שמוליק', ששר אריאל זילבר, מגיש ענק לדעתי, היה להיט אצלנו בבית, ממש היסטריה ושיר אחר שלו, 'אגדה יפנית', הוא השיר הישראלי האהוב ביותר עלי, אם כי בגלל הטקסט שלו הוא מאוד הפחיד אותי בילדותי. יש משהו מאוד מאיים בשורה כמו 'בחמש קם צייד' ובלחן - איזו טראגיות. עם כל הפחד, לא הפסקתי לשמוע את השיר הזה".
ניסית לנגן במשהו? "לצערי, לא, אם כי החלום שלי למקרה שלא הייתי לסופר, זה להיות...מנצח של מוזיקה קלאסית".
לאחר התיכון ושירות צבאי בנ"מ, לא חשב בכלל על הליכה לאוניברסיטה: "באופן מופגן לא הלכתי ללמוד שם. אני לא אוהב את האקדמיה ומוסדות כאלה. עד היום. זאת, למרות שאני מלמד. אני אוהב להיכנס דרך הדלת האחורית".
גפלה עבד בתור שליח כדי לרכוש לעצמו מכונת-כתיבה יקרה. שנתיים עבד בחנות תקליטים שהייתה כמו לונה פארק בשבילו. הוא נחשף שם לסוגי מוזיקה שונים, מתקדמים למדי, מה שאיננו גורם לו להתבייש להודות שהתקליט הראשון שרכש, בגיל 12, היה של להקת...'אבבא" ו"זאת הייתה הכרזת העצמאות שלי".
אתה צוחק? - אני תוהה.
"בכלל לא. יש משהו סכיזופרני באהבה שלי לסוגי מוזיקה שונים ומשונים, פרט לסמבה, שהיא המוזיקה היחידה שאני לא מסוגל לסבול".
כשנסע בגיל 24 לראשונה אל מעבר לים, לא היסס לשנייה לגבי היעד. "אנגליה הייתה ארץ-חלומותי", הוא מצהיר. "התאהבתי בה מאז סדרות הטלוויזיה שלהן הייתי מכור מילדותי כשמביניהן 'אני קלאודיוס' הייתה הסדרה שהכי שיגעה אותי. באותה תקופה היה לי סיפור-אהבה עם אגתה כריסטי ולא החסרתי ספר שכתבה. לא יודע אם הרגשתי בבית כשהגעתי לאנגליה, אבל עברתי שם חצי שנה מדהימה. רציתי לעבוד, אבל בתור חנון כיבדתי את האיסור שלהם על זרים לעבוד. פעמיים ניסיתי שם...סבלות וזה הספיק ל'שחיף' כמוני".
פרסמת את ספרך הראשון רק בגיל 34! "כי גנזתי מה שכתבתי קודם לכן, כולל רומן של 800 עמוד שעליו עבדתי שנתיים. לפני כן היה לי פרויקט אפילו יותר מגלומני, סדרה של ...3,000 עמוד שכתבתי לאנגליה ונותרה נעולה לנצח אצלי במגרה. מה כן יצא ולא יודעים? - ליברטו שכתבתי ל...אופרת-רוק ב'רימון".
תוך כדי הכתיבה שירדה למחתרת, המשיך לשמוע בלי סוף מוזיקה בריטית ובצורה מסתורית התפתחה לו ידידות, דרך שיחות-טלפון ובמכתבים, עם איב תואתי, סולן להקת "דובדבן" הירושלמית. הוא פגש אותו בפאריס כעבור שנים, כשזה עמד להיפרד מהעולם בגין מחלה. גפלה מקדיש לו את ספרו הנוכחי.
לא היה חשש שתרתיע אף את אוהדיך המושבעים ביותר תוך כדי שימוש-יתר בשמות להקות ושירים בספר? הרי לא כולם מתים על כל-כך הרבה מוזיקה... "מכיוון שהמוזיקה היא כל עולמה של הגיבורה שלו, דורה מאטר, לא יכולתי לפעול בספר אחרת. גם מי שזה מרתיע אותו, יכול להבין מדוע הם מוזכרים בטקסט. אני אומר מראש לקוראים שבחלקו השני של הספר יש ריכוז גדול של מוזיקה ולא יזיק אם יקחו קצת אוויר תוך כדי קריאה".
פנטזיונר לא קטן, גפלה. הוא מיקם את העלילה בעיר המפונטזת אינוביל שבקרמנדין, מדינונת בין הולנד לבין בלגיה, פרי דמיונו. אולי כדי לבלבל, הספר נפתח בערך כביכול אנציקלופדי לגבי המקום הנ"ל. "קרמנדין שכבה לי שנים בראש, קשורה לסיפור אחר", הוא מגלה. "אני כל הזמן גונב מהמאגרים של עצמי..."
לא הכי שגרתי לראות סופר גבר כותב ספר שלם מנקודת מבטה של אישה. אבל גפלה נתלה באילנות גבוהים. "יש תקדימים", הוא מעיר. "זכור 'מיכאל שלי' של
עמוס עוז. וידוע שדוד גרוסמן כותב אישה בגוף ראשון בצורה נפלאה. עליו אפשר להגיד 'באשה הוא מבין'. מי שקורא את הספר עד הסוף, יודע מדוע הדברים מובאים על-ידי אישה ולמען סקרנות הקוראים, לא נגלה. יכולת של משחק היא אחד הדברים החשובים לסופר. כשאני כותב רוצח, מול הדף והעט אני רוצח. אישה זה יותר פשוט מרוצח אם כי אולי יש גברים שלא יסכימו איתי".
נכנסת לעולמה? "לגמרי! שנתיים חייתי את דורה מאטר ואין לך מושג כמה זה מענג להיכנס לנעליה של דמות. אם רוב האנשים חיים רק את החיים של עצמם, לי יש המון חיים".
גפלה מספר על דוד פוקס, נער שב-84' ביקר באינוביל, ראה לתושביה בעיניים וחזה לכל אחד מהם את יום היפרדו מהעולם. רק לגיבורת הספר לא המציא תאריך פטירה. האם מובטחים לה חיי-נצח?
"זה לא בטוח שנכונו לה חיי-נצח. כל היופי מבחינתי בספר זה שהמעטפת היא מאוד סוריאליסטית או פנטסטית, אבל הליבה של הספר היא מאוד-מאוד ריאליסטית. כלומר, בסופו של דבר, יש איזשהו גבול לדמיון".
בעמוד 355 מתחולל מהפך. הגיבורה דורה מאטר מגלה מחברת של אותו פוקס וגפלה מתעתע בקוראיו כשהוא מעניק לו כמעט את זהותו-שלו, בגיל ובאשר לעיר המגורים שלו, ראשון-לציון. "אינטואיטיבית היה לי ברור שהוא מישראל", כך גפלה. "אם כן, מוטב שמראשון, עיר שלא מוזכרת יותר מדי בספרות הישראלית. יש יחס מחפיר של התנשאות כלפי העיר שלי".
היית רוצה שפוקס כזה יחזה את עתידך? "לא, מאחר שמאחורי הספר אחת הסתירות המהפנטות באנושות שבה כולם יודעים שהכל ייגמר להם יום אחד ומעדיפים להתעלם".
איך כתבת את הספר? "כמו פעם - בכתב-יד ולבסוף בהעתקה למחשב. אני חייב להרגיש עט ביד בכתיבה ולהשאיר בשוליים מקום להערות. עם המקלדת התחושה שונה לחלוטין".
לבסוף, זה מקרי שבחרת ב-1984 של ג'ורג' אורוול כמועד הביקור הגורלי של פוקס באינוביל? "נשבע לך שאין שום קשר לאורוול. דורה מאטר נולדה ב-79', השנה שבה 'סוני' יצאה עם הווקמן. מה לעשות, הייתי צריך אותה בגיל חמש שבו מתחיל הזיכרון למועד המפגש שלה עם פוקס. אם לא יאמינו לי, לא נורא. בלי כל קשר, הספר של אורוול הוא אחת היצירות הכי אהובות עלי..."
