השבת הראשונה שעברה עליהם בלי אבא ואימא הייתה לרוחמה לא פשוטה. "הרגשתי את החיסרון. כשאח שלי הגדול בירך אותי, מה שבדרך כלל אבא היה עושה, זה היה קשה. יצאתי כבר מההלם של ההתחלה, אבל אני חושבת שאני עדיין לא ממש מעכלת מה יהיה". ששת היתומים של יצחק וטליה איימס - דניאל, רות, אריאל, רוחמה, הודיה ועוז - ישבו שבעה בבית שבבית-חג"י ובאוהל האבלים הכחול הגדול שהוקם לידו, יחד עם דודתם, אחותו של יצחק, ועם אמו הקשישה. מול חולצותיהם הקרועות, נראים הסכמי השלום המתרקמים, או שלא, רחוקים מתמיד. הרב יהודה גליק, המוכר יותר בימים כתיקונם כמנכ"ל מכון המקדש, התרוצץ בין הילדים האבלים ודאג לכל דבר. כחבר ותיק של אב המשפחה הוא משמש כאן עכשיו מעין אב זמני. דואג שזו תשב עם חברות ולא לבדה, ההוא יאכל ארוחת בוקר, וכאן יקדישו תשומת לב וכוס תה לכאב הראש של זו. בתוך מרוץ העשייה, עוד לא היה לו זמן לחשוב על האובדן שלו, של חבר טוב כמו יצחק. "אני מכיר אותם עוד מרוסיה, ואחר כך משכנות באלון-שבות ומפעילות רצופה סביב הר הבית. יצחק הקפיד לעלות בכל שבוע להר הבית, והוציא לאור ספרים בנושא. הייתה בינינו חברות קרובה מאוד, וזה קשה לי מאוד מאוד. אבל כרגע אני מתעסק יותר בשבעה". קבוצת חברי ההורים היא חבורה מיוחדת של עולים מרוסיה שומרי מצוות וציונים שקבעה את ביתה באזור גוש עציון, ולצערם הם כבר למודי טרור. "כששמענו על הפיגוע הזה", מספר גליק, "הייתי באמצע חגיגת בר מצווה של בנה של מרים גורוב, שבעלה אהרן נרצח בפיגוע ירי ליד נוקדים". הוא מוסיף כי אחד המאפיינים של השבעה הזאת הוא רוחב הלב שנגלה בעת צרה. "יום למחרת הרצח הגיע לפה רכב מסחרי של 'רמי לוי' ופרק ארגזים מלאים מצרכים. חברת 'מבושלת' הודיעה שתשלח מזון לראש השנה. יהודים מכל העולם פונים כדי לתרום כסף, וכל הזמן יש טלפונים מאנשים טובים שרוצים לעזור. לצערנו, היישוב פה מנוסה. יש להם כבר 'פרוטוקול שבעה' וחלוקת עבודה מסודרת, ונשות היישוב המסורות מחזיקות פה את כל העניין". גליק מוסיף כי הוא מקבל גם שיחות טלפון המציעות עזרה בגידול הילדים, בהמשך. על השאלה מי ידאג לילדים - שחלקם צעירים מאוד - ביומיום שלאחר השבעה, אין לו עדיין תשובה. "בינתיים אנחנו עוד חיים פה מרגע לרגע. זו החלטה שצריך לקבל בכובד ראש. כמובן שהדבר האידיאלי לילדים זה אבא ואימא, אבל לצערי זה נשלל מהם. הדבר הבסיסי שברור להם הוא שהם רוצים להישאר יחד. יש כאן עובדת סוציאלית שיושבת עם כל אחד מהילדים ושומעת אותו, ובהמשך יוחלטו החלטות". גליק מוסיף כי בין המנחמים הרבים הגיעו גם רבים מיתומי הטרור שאיבדו זוג הורים בפיגוע אחד. "ישבו פה דיקשטיין, וולנסקי, כהנא, סחיווסחורדר, הורביץ, קול, ועוד אנשים. הילדים שוחחו איתם במשך זמן רב". רוחמה מספרת כי יתומי הטרור שהגיעו דיברו איתם גם על הרגשות שאחרי. "הם היחידים שיכולים להבין", היא אומרת, ומוסיפה כי מלבדם חשובים לה במיוחד גם המבקרים שמספרים להם על אבא ואימא. "הגיעה לכאן אישה שסיפרה שהיא הייתה שכנה שלהם כשגרנו באלון-שבות, אבל במשך הרבה שנים הם לא נפגשו. ביום של הפיגוע היא לקחה את אבא שלי במקרה בטרמפ, והייתה אחת האחרונות שדיברו איתו כי היא הורידה אותו במקום שממנו אימא שלי אספה אותו. היא סיפרה לנו שהוא שמח לפגוש אותה, וכל הדרך סיפר לה על הילדים שלו - כמה הוא אוהב אותם, כמה אריאל מצליח בלימודים. היא אמרה לנו שהיא מרגישה שהוא שלח את האהבה שלו אלינו דרכה. כאילו הייתה לה שליחות לבוא אלינו, לספר לנו ולהעביר אלינו את האהבה של אבא".

ה'שבעה' של הנרצח הרביעי בפיגוע, אבישי שינדלר בן ה-24, התקיימה בבית הוריו באלעד. שינדלר היה תושב חדש למדי בבית-חג"י, ולמרות זאת הוא כבר היה מוכר ביישוב. לאחרונה אף התנדב להצטרף כלוחם לכיתת הכוננות המקומית. "בחור מתוק", אומרים עליו שם. "הכרנו אותו דרך הנסיעה בטרמפים ודרך מוריה רעייתו ששירתה כאן בשירות לאומי". ברשת החברתית 'פייסבוק' פתחו חבריו של אבישי עמוד לזכרו, ובו העלו תמונות רבות שלו ודברים לזכרו. בהלווייתו ספד לו דודו, הרב צבי שלוה, שסיפר שאבישי ביקש לאחר שירותו הצבאי להמשיך ללמוד תורה, ובחר בישיבת שבי-חברון. "לנגד עינינו ראינו איך צומח תלמיד חכם", אמר. לאחר שני פיגועי הירי, הראשון שבו נרצחו ארבעת תושבי בית-חג"י והשני שבו נפצעו משה ושירה מורנו ממעלה אפרים, התרחש ביום חמישי פיגוע נוסף: אבנים יודו לעבר רכבם של בני משפחת טיירי מהר-ברכה. בתם בת ה-12, חרות, נפצעה בראשה. את השבוע האחרון היא עשתה בבית החולים שניידר בפתח-תקווה. תימור, אימא של חרות, אמרה ל'מקור ראשון' כי לצערה ליידוי אבנים נוטים להתייחס כאל עניין קל. "אומרים 'זה בסך הכול אבנים', ושוכחים שאבן יכולה להרוג בן אדם. לנו קרה נס גדול, שעליו אנחנו מודים מאוד לה'. אם האבן שפגעה לחרות בראש הייתה חודרת רק עוד טיפה, היה נגרם לה נזק בלתי הפיך". חרות ישבה מלפנים, במושב הסמוך לנהג. אבן אחת ממטר האבנים שיידו המפגעים לעבר כלי הרכב חדרה מבעד לשמשה הקדמית ופגעה בראשה. "ביום שישי בבוקר היא נותחה בראש, ניתוח לא פשוט. האבן שברה את עצמות הגולגולת, ודחסה אותן לכיוון המוח. מכיוון שהעצם הייתה מרוסקת היה צורך לשים לה פלטינה. היה לה ממש בור בראש. בקלות היה יכול לקרות פה הרע מכול", אומרת האם. "עכשיו היא מתאוששת לאט לאט. קיבלנו את הילדה מחדש. זה יכול היה להיגמר אחרת".

מאחורי הבית של משפחת אבן-חיים בבית-חג"י עומדים האופניים התכולים שכוכבה כבר לא תרכב עליהם. מומי, בעלה, מספר כי גם בחייה כוכבה לא רכבה עליהם רבות. היא אהבה אותם מאוד, אבל התקשתה למצוא חצאית שתשמור על צניעותה בעת הרכיבה ולכן ויתרה על התחביב. הוא מציג פתקי נייר רבועים פשוטים שמצא בתוך התיק שלה, לאחר הירצחה. יש שם רשימת מטלות קטנות שרעייתו ציינה לעצמה לבצע, כמו למשל - "ללמוד 30 הלכות שמירת הלשון. לחזור על 30 הלכות. שני ספרי תהילים. ברכות השחר כל יום". וכן רשימת הספקים שהצליחה להשלים: "עד י' אלול קראתי 5 ספרי תהילים. 30 שקל לצדקה - נתתי. 10 'נשמת כל חי' - קראתי", ועוד ועוד הקפדות אישיות שקיבלה על עצמה. "בשבת האחרונה אימא שלי והאחים והאחיות שלי הגיעו כדי לחזק אותנו. אבל איך נשיר 'אשת חיל' כשאשת החיל של הבית הזה לא נמצאת פה?" שואל מומי. "זה לא היה פשוט. אימא שלי הדליקה את הנרות. בדברים הקטנים הללו אתה קולט את החיסרון". בתקשורת פורסם כי אבן-חיים הגיע למקום הפיגוע בתוקף תפקידו כמתנדב זק"א וגילה שם את רעייתו, אבל הוא מספר כי יצא לחפש את כוכבה. "הבת שלי דאגה. אמרתי לה שהשעה רק שבע וחצי ולפעמים יש עיכובים, ולא קרה כלום. אז קיבלנו סמ"ס יישובי שהכביש סגור עקב אירוע ירי. הטלפון של כוכבה לא ענה. קיוויתי שזה בגלל שהוא במצב רטט, או שהיא בטרמפ. היא הרי הייתה תמיד עם התהילים שלה. הנהגים ידעו וכיבדו את זה. כשנסענו לנופש בצפון, חמש שעות היא קראה תהילים. אמרתי לה, 'תדברי איתי קצת'. היא אמרה לי: 'אתה תנהג. אם אתה עייף – תשתה קפה. אני מדברת עם מישהו חשוב'. גם בבית, אם לא עבדה או טיפלה במשפחה - תמיד עם תהילים. הצלחתי להגיע למקום הירי בדרך לא דרך. את השער הראשון פתחו לי כי חשבו שאני בא בתור זק"א. אחר כך הבינו שאני נוסע לכוכבה. הצלחתי להגיע וראיתי את כוכבה. פנים כל כך יפות. כל כך שלוות. לא ראיתי את הפגיעה". כששב לביתו חיכתה לו אודיה, בתם היחידה בת ה-10. "היא הסתכלה עליי ושאלה 'זו אימא שלנו? אתה בטוח? היא נפצעה קשה?' אמרתי לה שהיא לא פצועה בכלל. התחבקנו ובכינו". האב מוסיף כי בתו ביקשה להשתתף בבניית הבית החדש שהחלה כצעד מחאה נגד הקפאת הבנייה הנמשכת בזמן שבו רוצחים יהודים. "היא אמרה לי שבקבר שוכבים אנשים מתים. היא לא רוצה ללכת לשם. היא רוצה לבנות בית חדש שיגורו בו אנשים חיים". אודיה עצמה ישבה מוקפת חברות בקומה השנייה של הבית, בחדר המתוק שאימא שלה הכינה לה, עם ציור גדול של פו הדוב על הקיר. בפניה הדומות כל כך לפני אמה שבתמונה היא מספרת על אימא שלה, שתמיד נתנה לכל אחד תחושה שהוא אהוב ומיוחד. "באותו יום עברנו יחד על כל הדברים לבית הספר וראינו שיש הכול. הפעם האחרונה שבה דיברתי איתה הייתה בטלפון בשעה שבע ושבע דקות, שמונה דקות לפני הפיגוע. היא אמרה לי שהיא קנתה לי תנ"ך חדש, שהיא עולה על טרמפ ושהיא כבר מגיעה".