"לידיעת העולם". אלו שתי המלים שדני קושמרו בחר להוסיף בתום כתבה של ירון שניידר. הכתבה עסקה בהצתת כפר נופש ברצועת עזה, ככל הנראה בידי חמושי החמאס. אבל לא בסיפור הפשוט של "איש הצית קאנטרי קלאב" עסקה הכתבה אלא בנושא גדול יותר. הרעיון שתפר שניידר היה ברור: חמאס הפונדמנטליסטי מנסה להשמיד כל סממן לחילוניות שפויה בעזה. הקריינות שלו יצאה מגדרה להעביר את המסר הזה. יכול להיות שזו פרשנות נכונה, אין לי שום כוונה לסנגר על חמאס. אבל חשוב שנדע שזו פרשנות ושאין פה סיפור חדשותי אלא משל על רודנות מול חילוניות.
למקרה שמישהו מהצופים לא קלט את המסר ששניידר התאמץ להעביר, הופיע בתום האייטם מגיש המהדורה ונעל את העסקה. אם בעבר הסתפקנו בכתוביות לחירשים, כעת הגיע קושמרו עם תרגום לרפי שכל. הוא הסיט את גופו הרכון מימין המסך אל מרכז הפריים, נשם עמוק, זקר בעדינות את עטו ופסק: "לידיעת העולם". זו כבר לא פרשנות, זה מאמר מערכת.
הרי מי הוא קושמרו?! הוא עיתונאי? הוא פרשן? לא. קושמרו הוא הפנים של המהדורה. כשהוא אומר "לידיעת העולם" אנחנו חושבים שהוא מדבר בשם חדשות ערוץ 2. הוא מסביר לנו שהכתבה לא מיועדת אלינו, צופי הערוץ בארץ אלא אל "העולם" והוא ממליץ ל"עולם" לצפות בה לא כי זה סיפור טוב אלא כי לפי תפישת עולמו, מדובר בסיפור חשוב. כזה שמסביר "מול מי אנחנו נלחמים". למעשה הכתבה שודרה בשירות ההסברה הישראלית. מעניין אם הוא מבין כמה כוח יש לו.
קושמרו לא מסתפק בהבעת עמדות מדיניות. כמו כל פובליציסט יש לו דעות בכל ענייני היום. בתום כתבה על מעסיקים שמנצלים
עובדים זרים, קושמרו קובע: "חוצפה". במלה אחת, חרץ המגיש את דין הסיפור הזה והכריע במקרה הנדון. הלאה, לתיק הבא, לקושמרו אין את כל היום.
סיפור על יזם אתיופי שהקים פרויקט למען הקהילה - חותם קושמרו במעין חיוך מאשר, מתרשם. בתרגום למלים החיוך הזה אומר: "אחלה פרויקט, שאפו. אתה בסדר", קושמרו מפרגן. לו היה נזקק למלה אחת היה ודאי בוחר ב"סחתיין". אבל מי צריך מילים? אמן ההייקו דני קושמרו מסתפק בהבעת פנים שמקפלת בתוכה עולם ומלואו. ראיון של גדעון אוקו עם ג'וליה רוברטס הוא מסכם ב"בת 43 בעוד חודש". בא לומר: "לא ילדה אבל עדיין לוהטת".
לכל מגיש חדשות יש את המניירות האלה.
יעקב אילון בוחר בדרך כלל מלה אחת מהכתבה וחוזר עליה. יונית מפורסמת בהרמות הגבה שלה. גם
מיקי חיימוביץ' נוקטת פובליציסטיקה של מימיקות. מעניין שקושמרו, מגיש לא מאוד ותיק, כבר סיגל לעצמו את השטיקים האלה. הוא כנראה הבין שמבט חמור סבר או סינון של שתי מלים קלים יותר מלשבת לכתוב בלוג. והאימפקט גדול יותר. או-הו כמה שהוא גדול יותר.