הכנסת שוקלת לאסור גידול מטילות בכלובי סוללה
לי זה מאוחר מדי. אני לא יודעת מה חושבות שותפותיי לתא, מעולם לא יצא לנו לדבר על זה ביחד, או על כל דבר אחר. למעשה, אנחנו דחוסות כל כך, שלו רק לא היו חותכים לי המקור כשנולדתי הייתי טורפת את הקרציות האלה שמקרקרות לי במוח כבר שנה וחצי, כמעט. הייתי מנקרת אותן בכרבולת, מוציאה להן את העיניים וטורפת להן את הביצים.
אנחנו חיות ביחד, צפופות בתא רשת מתכתי, צמודות זו לזו חודשים ארוכים. היה בזה משהו מנחם ומרגיע כשרק הגענו ללול החדש, אבל מאז הספקנו להטיל חמש מאות ביצים אחת לשנייה בין הרגליים. עברנו הרעבה משותפת כדי שנשיר את הנוצות ונשוב להטיל ביצים במלוא המרץ. חיינו כמעט שנתיים זו לצד זו בלי לפרוס כנף ולהתמתח, בלי לחוש אדמה, בלי למצמץ אל השמש כשרק קרקורי חברותיי הארורות מהדהדים בראשי לבלתי הימלט. בקרוב זה ייגמר במכת חשמל חטופה, כי גופי הבוגדני אינו מצליח להפיק עוד את תנובתו כבעבר. החושך שיכסה עלי יביא סוף-סוף שקט ורפיון לעצמותיי הפריכות.
האמת היא שאני לא יודעת כלום. אני תרנגולת, מוצר תעשייתי שזכותו היחידה היא לייצר ביצים עד מוות. אם הייתה לי בינה לדעת, הייתי שומעת שמישהו נלחם כדי לשנות את מצבי. הייתי יודעת שבזכות פעולת ההסברה הסהרורית של צעירים מפונקים, שחייבים לעשות בעיות ולדאוג לחַיות במקום לאנשים, אולי הוא באמת ישתנה. ועדת החינוך של הכנסת מסרבת לאשר את 'הרפורמה בלול' של משרד החקלאות ובוחנת בכובד ראש את האפשרות לאסור המשך הגידול של מטילות בכלובי-סוללה בישראל.
זה ייקח זמן. מיליוני תרנגולות, אולי עשרות מיליונים, יוסיפו להצטופף בתאי מאסר מגולוונים בארץ חזון הנביאים - אבל יום אחד עוד יעצרו כל המשאיות בפתחם של לולים חדשים, ואנו נצעד מהססות לחצר פתוחה, עם מצע לחטט, להתפלש ולנתר בו, אל תאי הטלה נעימים וחשוכים, וכאילו היה זה מובן מאליו, נתנער, נפרוש כנפיים, ונקרקר מנחת ולא מקדחת - פשוט, נחיה חיי יצור חי ולא נתפקד כמוצר חרושת נטול הרגשה.
סימני הדרך ליום זה נסללו, אני מקווה, אשתקד, תש"ע, בכנסת ישראל. ואני? שתהיה לי שנה קצרה וחטופה ככל הניתן.
