היה לי קשה לבחור אירוע אחד. בהתחלה חשבתי לבחור בחיסולו של אל-מבחוח בדובאי כאירוע השנה. לא בגלל החיסול עצמו, אלא בגלל חשיפת סוכני המוסד, שהתברר שצולמו מכל זווית אפשרית ותועדו באמצעים טכנולוגיים מתקדמים רבים. הדבר מעורר מחשבה על כל פעילות שאנחנו עושים. הגבולות בין ציבורי לפרטי, בין גלוי לבין חשאי, הולכים ומטשטשים בכל החזיתות. לא רק המוסד מתרגל למציאות חדשה (מעניין איך מבצע אנטבה היה נראה היום) אלא כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו חיים בעידן
האח הגדול, לטוב ולרע.
אחר כך חשבתי שבעצם עליי לבחור בשלושה אישים שנפטרו בתש"ע, ועמם נעלם משהו ייחודי מהעולם היהודי כולו. אלה הם, לפי סדר פטירתם, הרב מנחם פרוש,
הרב מרדכי אליהו והרב יהודה עמיטל. הם היו שונים ודומים. כל אחד מהם, בדרך אחרת, היה חלק מהדור הקודם, של פעם, וזכה להכיר מקרוב אישים שאנחנו יודעים רק להזכיר את שמם בהתפעלות. נדמה לי ששלושתם גדלו בעידן פחות מגזרי, יותר כלל-יהודי. הרב פרוש היה עסקן ירושלמי עוד בימי הטורקים והבריטים, הרב אליהו זצ"ל גדל בין מקובלי העיר העתיקה והשפעתו התורנית חצתה עדות וקבוצות, ו
הרב עמיטל למד עוד באירופה של לפני המלחמה, עלה ארצה, ותפיסתו הושפעה רבות מהשואה. בעידן האלקטרוני המתוחכם שהזכרתי, הלוואי שנזכה לחבר את עולמות התוכן של הדמויות האלו לדורות הבאים.
אבל אחרי עוד קצת מחשבה הגעתי למסקנה שהאירוע המרכזי של תש"ע הוא בעצם לא אירוע אחד. זה אירוע שליווה באופן תמידי את כל אירועי תש"ע האחרים: מזג האוויר. מה שהיה תמיד נושא לשיחות סרק של מה בכך, הפך לכותרת הראשית. בעולם כולו וגם בישראל נמדדו טמפרטורות חסרות תקדים, ובמשך ימים רבים קשה היה לצאת אפילו לכמה רגעים מפתח הבית הממוזג. אחרי כמה ימים של דיווחים חדשותיים על 'וואו כמה חם' נזכרו כלי התקשורת שאין מדובר בגזירת גורל, ודיברו רבות גם על כך שאנחנו, בני האדם, אחראים לכבשן שהשתולל פה ביולי-אוגוסט.
ההערכה הרווחת היא שהתחממות כדור הארץ היא מעשי ידי אדם, תוצאה טבעית של היחס שלנו לסביבה. החום העולמי הקיצוני השנה הוא תזכורת ברורה לאנושות כולה על כך שיש קשר בין מעשים לבין תוצאות. גם אם אנחנו לא רואים זאת באופן מיידי ומוחשי, מתברר שיש יחסי סיבה ותוצאה בין המעשה הקטן ביותר שלנו (שימוש בשקית ניילון במרכול, אכילת מזון תעשייתי לא בריא ועוד ועוד) לבין הטמפרטורה הגבוהה שהחזאי ידווח לנו עליה בשנה הבאה.
