ביים: רוני פינקוביץ'. מועלית בקאמרי. משתתפים:שמואל וילוז'ני ,קרן מור, מוטי כץ ,ערן שראל, אלברט כהן, יוסי רחמני ,סיימון קריכלי. מן השורה הראשונה ואפילו עוד לפניה עפי' שם המחזה עצמו, ניתן לזהות את טביעת אצבעותיו של המחזאי המחונן והמבריק חנוך לוין."אני לא איש אני איחש .אני איש ושמו איחש פישר".
לוין עושה לנו הכרה עם איש שקיומו הפיזי מקושר לאיבר מינו ואף יצר הקיום שלו והישרדותו תלוי בו,[בקטן], ובחדירה אל תוך הגוף הנשי.
במחזה עוסק לוין בפעולות של חילוף החומרים בגוף האורגניזם החי, פעולות נמוכות, מבוזות,בלתי אסתטיות, היוצרות גיחוך והשפלה.כך אנו פוגשים את הדמות המרכזית במחזה איש-איחש שמשתין לבית-כיסא, ולתדהמתו הגדולה הקטן שלו ניתק מגופו ונופל לאסלה. הקטן כאן הופך מאבר אורגני לדמות פרסונאלית בפני עצמה, שיש לה חשיבות גדולה אצל הגבר, הידוע ברגישותו אליו, לתפקידו ולפעולתו במהלך חייו. לוין מבין היטב את עוצמת הפסיכולוגיה הקשורה לאיבר המין אצל הגבר בלעדיו אין לו זהות, אין לו יכולת קיום, וחלילה לו להפוך שטוח ,
כאישה שיש לה אפיונים משלה. כמו תחת אדיר וזוג שדיים. במשפט "למה נפלת, תאונה או גורל? החזק מעמד! ניפגש".
לוין אינו חוסך מאיתנו את הסצנה גם על נמיכותה של האישה היושבת על האסלה ומחרבנת על הקטן של הגבר, שניתק מגופו. כמו במחזות אחרים של לוין, האישה משפילה את הגבר, לועגת לו מחרבנת עליו, ובשעת רצון מנצלת אותו לספוק יצריה הפיזיים.
במחזה ,לוין מתעסק עם הגוף החומרי, שחייו נמדדים מלידה עד מוות, הוא מפרק אותו, ומאחד אותו עם החלל הקוסמי כולו. יחד עם זאת ברדיפתו אחר הקטן שלו, האדם יוצא מדלד אמותיו הפיזיים, ומגיע להרהורים פילוסופיים על החיים."כשנופל לך הקטן זה לא שטויות, כל הפיזיקה פתאום נראית מיותרת". גיבור המחזה דולק בעקבות אבר מינו וכך הוא חוצה ימים וערים, מגיע לנסיכות מונקו ונוגע בזוהר, במסעו המופלא הוא עובר דרך הפריזמה האישית של נסיכת מונקו, ויוצא דרך האסלה המלכותית שלה אל הביוב של מונקו, ולאחריו אל הים הצלול והמרענן של מונקו. בסוף המחזה שואל איש-איחש ומה עושים עכשיו?ובעצמו עונה על השאלה שאין לה פתרון -"אני חושש שלא כלום". המחזאי בסוף המסע הדמיוני הפיוטי הקוסמי המיסטי הפילוסופי הזה מגיע אל האין. כאומר לנו ומעתה לך זיל גמור.
כידוע לנו חנוך לוין למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ת-א. הוא לועג למושגים כמו נפש, נשמה ,רוח,בניגוד למסורת הפילוסופית המערבית, שבחרה לעיתים קרובות להתעלם מהגוף הפיזי.לוין הופך את הסדר. הוא מעמיד את הדיאלקטיקה נפש-גוף בצורה הפוכה.לוין מפרק את הגוף לאבריו השונים,הופך אותו לחומר מעוכל ומופרש, פוגע בו ומבזה אותו.בכך מנסה לוין להגיע אל המנגנון הביולוגי של החיים והמוות.
המחזה נערך באולם קטן שכיסאותיו מסתובבים בהתאם לסצנה המתרחשת בארבעת כיווניו. כך שהקהל יכול לעקוב אחרי מהלך ההצגה בעקבי השחקנים הנעים בכל פעם במקום אחר בחלל האולם. דבר המוסיף עניין וקסם למחזה, המבוים באופן מקורי על-ידי הבמאי רוני פיקוביץ'.כמו-כן נוצר קשר אינטימי בין השחקנים והקהל הרואה ושומע אותם מקרוב כל-כך.[קשר כזה חווינו אף במחזה "המלט", שנערך באותו אולם עצמו].הדמויות מגולמות באופן גרוטסקי למדי, בחן ובהומור, המאפיין מחזות נוספים של לוין, כמו יעקוב וליידנטל, אורזי המזוודות,הזונה הגדולה מבבל ואחרים.
לסיכום ניתן לומר ,כי הקומדיה המפקיעה את הגוף מגשמיותו ועושה שימוש מתוחכם באלמנטים פיזיים נמוכים, הפרשות, [קקה ופיפי בלשונו הבלתי מתיפייפת של המחבר,קטן, ואולי שוב עושה כאן לוין אצבע משולשת לשכבת הבורגנות המתחסדת] , אך יחד עם זאת קיימת השאיפה לחיים ,לשלמות ,לאיחוד עם החסר אל מול הפירוק, ההתפוררות והמוות.
ברצוני לציין את משחקם המופלא של כל צוות השחקנים הלוקחים חלק בקומדיה החיננית הזאת, ובמיוחד את שני השחקנים הראשיים: שמואל וילוז'ני המשחק את האיש-איחש פישר, המוכר לכולם כשחקן קומי, הוא זכה על תפקידו "במשרתם של שני אדונים "ועל הישגיו בתיאטרון בפרס לאומנויות ובפרס עש פינקל.
קרן מור מחליפה שלוש דמויות במחזה ,ובהתאם להן גם שלוש תלבושות. פרנבחצ'ה, פזזמוטרא ונסיכת מונקו.אנו מכירים את קרן מור מסדרת הטלוויזיה המבריקה החמישייה הקאמרית. גם שם קרן פושטת ולובשת צורות נשיות רבות. אך גם מ"קצרים" ומתפקידיה התיאטרליים הרבים כמו : "החברות הכי טובות", עליו קבלה פרס האקדמיה לשנת 2005.
