נוסחה מנצחת: קחו שני כוכבי ריאליטי לוהטים, שימו אותם על שלט חוצות למשך 12 שעות אל מול מצלמות, תנו להם משימות וזמן חופשי לדיבורים והרי לכם פרסומת מנצחת. ככה לפחות חשבו אנשי "דפי זהב", שיזמו את אירוע "ריאליטי הבילבורד" הראשון בישראל. קשר למוצר? קופירייטינג מבריק? הערכה לאינטליגנציה של הצופה? מיותר. יש נוסחא והיא עובדת.
אחרי צפייה של מספר שעות בשלט ענק של חברת ספרי טלפונים, הופכים אלירז שדה ונתן בשבקין לסוג של דמויות פלסטיק שמוצבות בכלוב שקוף פשוט כדי להמשיך ולדבר, לשרוף זמן. במשך יום שלם ניסו השניים, יחד עם מארגני התחרות, להעביר את הנוכחים במרינה בהרצליה אל עוד ריגוש, עוד שיא ועוד קצה במיצג אך לשווא, התוצאה הייתה מאכזבת ושטחית. מישהו מופתע?
מי שהביא לארץ את הריאליטי היה גאון. טלוויזיה מסוג חדש, מרענן, שגורם לקהל להזדהות עם מי שמאחורי המסך ולרצות להיות שם ולגעת. משהו שלרוב מעניין ומסקרן כאחד. לא סתם נדבקנו כמעט כולנו לערוץ 20 במשך שלושת חודשי "
האח הגדול" וככל הנראה נחזור לאותו מצב ממש בקרוב, אבל קשה מאוד שלא להביט אל המציאות הנוכחית - האמיתית - ולהתעלם מהעובדה שבסופו של דבר יצרנו כאן מפלצת.
שני בחורים, שעד לא מזמן היו אנונימיים לחלוטין, נפלו לקטגוריה של סלבס וגם בה הם ממשיכים לתייג את עצמם כפליטי ריאליטי, במקום לפרוץ את הנישה ולהמשיך הלאה. הרי אין ספק שהיום זו מקפצה לגיטימית וראויה אל עבר עתיד ורוד יותר. שני מלכי הריאליטי של ישראל נפגשים על שלט ומתחרים אחד מול השני על תואר ריק מתוכן - "מלך השלט". משימות מרגשות כמו ספינינג, אפיית עוגות, קרב סנוקר וריקוד בלט חולפות אחת על פני השנייה והופכות למעין בליל מעורפל של מציאות עגומה. בשלב כלשהו השניים נראים משועממים למדי בין המשימות ומתחילים למלמל משפטים הזויים כמו בדיחה של בשבקין על עריכת ברית מילה נוספת לאלירז כאן על הבמה. סליחה, שלט.
הפואנטה היא ממש לא בשבקין ושדה, באמת שלא. הם בסך-הכל ניצבים בעולם שמנסה להקפיץ לנו את הדופק, גם במחיר של זלזול באינטיליגנציה. כל אחד מנסה להפיק את הפרסומת הטובה ביותר, לשלוח את הפרזנטורים שלו הכי רחוק בעולם ובסוף גם להעלות אותם על שלט. זוכרים את שאול והחמניות? כבר לא מספיק מרגשים, ומישהו שם למעלה כנראה באמת מאמין שזה מה שמוכר וזה מה שיעשה למותג את הקאמבק הגדול. קצת קשה להאמין. ובכל זאת, הקהל שהתאסף למרגלות השלט צריך לגרום לנו לחשוב פעמיים. במקום להיעלב מכל הסיטואציה, מתקבצים המעריצים (או שיש לומר, המעריצות), מלווים באמהות וסבתות שלבושות בחולצות צהובות ומרימות את הסלולרי כדי לצלם את השניים למזכרת.
אחרי שגילינו שהאחד מתקשה עם ספרים ארוכים ולכן מסתפק בשירה ובספרי מופת כמו "הדובי לא לא", וכשהועבר אלינו המסר של השני על כך שמסתתר מאחורי גופו גם מוח, אפשר להישען לאחור ולהירגע. "מעייף להיות פה מתשע בבוקר", מספר בשבקין לקהל, "לא פשוט בכלל". ככה זה כשמנסים בכוח לנפץ כל גבול ולשבור חומות, ולא מאפשרים פשוט לאצבעות ללכת במקומך.
