"האירוע שהכי ריגש אותי השנה הוא שהפכתי לסבא. בתי בת-דרור, הלומדת במרכז האוניברסיטאי באריאל, ילדה את נכדי הבכור תום דניאל. בעקבות זאת עברנו מהיישוב מתת שבגליל למושב גיתית שבבקעת הירדן, להיות קרובים אליהם. יש בבקעה חלוציות אחרת מאשר בגליל. אומרים עליי שאני הולך למקומות הרחוקים, אבל גיתית קרובה למרכז הרבה יותר מאשר מתת. זה טוב לשושי, אשתי, שעבודתה כעורכת דין מביאה אותה הרבה פעמים לתל אביב. לי, כזמר, לא משנה היכן שאני נמצא, העיקר שיהיה לי פסנתר. אבל ההקפאה הרגה אותנו".
רק עברת וכבר אתה מתלונן? "הבית ששכרנו קטן ואין בו מקום לאולפן כפי שהיה לי במתת. אמרו שההקפאה תיגמר בי"ח בתשרי. אני מקווה שזאת תהיה הישועה שלנו, ונוכל להביא הנה את הקרוון שקניתי ולעשות מוזיקה".
אתה עכשיו שכן של העיר אריאל, ועושה בה קניות. מה דעתך על הסערה שפרצה סביבה? "הכל בא ביחד. השיחות המקוללות שם, אצל הנשיא הזה אובמה, והעניין של החרמות על אריאל. זה נותן כוח למשוגעים הרוצחים. אז מה אנחנו יכולים לעשות? רק להתפלל שלא יהיו עוד דברים כאלה".
גם אתה בעצם מוחרם על-ידי אותם חוגים, לא? "יותר מדי חרמות יש בישראל. יותר מדי אחד על השני. ובעיקר אצל החרדים. כשיהודי בא על יהודי, זה נותן כוח לאויבים שלנו. ברגע שישראלי אומר שאריאל לא חלק של ישראל, הערבים אומרים 'וואלה, הם צודקים, אפשר להרוג אותם'. כואב הלב שזה ככה".
מה תאמר לחותמי המכתב? "אומר להם שלפני שחתמו, הם היו צריכים לחזור לשיעורי התורה בכיתה ב', כדי לדעת מי אנחנו ומה אנחנו. הם שכחו, או אולי לא למדו אף פעם. הם אזרחי עולם. חושבים שהעולם מוקיר אותם על הצעד הנאור כביכול שהם עשו. הם לא מבינים שהם מכשירים בידי אויבינו".
לאמנים יש רשות להשתמש באמנות שלהם לצרכים פוליטיים? "אני האחרון שיכול להגיד שלא. הרי גם אני משתמש בשם שלי כאמן. אז שישתמשו וידעו שהם טועים, טועים, טועים, טועים. למרות זאת, חרמות לא אעשה עליהם, כי נמאס מהם. הם לא מביאים שום תועלת. אופיע בכל מקום שאוזמן אליו".
אם לחזור לעיקר, איך אתה בתור סבא? "בינתיים אני די מנותק. הוא כזה קטנצ'יק שפחד להחזיק אותו".
