העלילה ההזויה מתרחשת בעיירה שכוחת אל ברוסיה, אולם היא הייתה יכולה להתאים להפליא גם למחוזות אחרים ואולי אפילו לאיזו רשות מקומית בכל מדינה אחרת וגם בישראל. השחיתות השלטונית היא נכס צאן ברזל בעוונותינו וגוגול רק העניק לה מבט חדש שלא מאבד מאקטואליותו, חרף הזמן הרב שחלף מאז חובר.
רביזור מועלה לפרקים בכל במה אפשרית וזכור במיוחד סרטו של דני קיי מ-1949, המפקח הכללי, שנחשב לאחד מסרטיו המשובחים.
גוגול לוקח אותנו לעיירה רוסית מתקופת שלטון הצאר, שנשלטת בידי בעלי הון ושררה מושחתים. לראש העיר מגיע מידע על רביזור, מפקח מטעם המלכות בהא לבדוק מעשי שחיתות. במקביל שוהה בעיירה ריקא בשם חלסטקוב, פקיד פשוט וחסר מזל וכולם טועים לחשוב שהוא בעצם הרביזור, נציג מטעם השלטון. בתוך הילולת ההתחנפות, הצביעות והשוחד הכללית, חלסטקוב מוצא עצמו פתאום בעמדת כוח עצומה, ואפילו מתארס לבתו של ראש העיר. ברגע האחרון הוא מסתלק ומשאיר אחריו עיר המומה של אידיוטים שנתפסו עם המכנסיים למטה, ועם מפקח ממשלתי, הפעם האמיתי, שמגיע לעיר.
"על מה אתם צוחקים? על עצמכם אתם צוחקים!" משפט המפתח העצוב-כועס הזה מתוך ההצגה הוא העומד מאחורי תפיסת העולם של גוגול, שכתב את יצירת המופת כסאטירה חברתית אנושית, אשר מטרתה להציב מראה מול החברה העלובה, המושחתת והצבועה.
בהפקה החדשה של המחזה הקלאסי תיאטרון גשר נוקט בגישה ויזואלית ייחודית: הדמויות יוצאות מהחושך, מהריק, כמו ממוחו הקודח של גוגול, בסגנון שאפשר להגדיר כריאליזם מאגי. במקביל לצחוק אנחנו חוקרים את עולם "השדים" של גוגול, שמעיף את הדמויות מקצה לקצה ומשטה בכולם - כולל בקהל.
למען האמת, ישנם כאלה הטוענים שגוגול היה נגוע באנטישמיות קשה נגד היהודים ששיאה בפתח סיפורו המפורסם "רשימותיו של מטורף". עם זאת ההצגה עצמה היא כאמור אוניברסאלית ומתאימה בעצם לעל עת ולכל אתר.
הבמאי יבגני אריה הצליח ללהטט עם חבורת השחקנים הנפלאה והפיק מחזה ענוג ומרתק, קולח ומבדח, שופע רעיונות בימוי מקוריים. החל מתנועת השחקנים על הבמה ואפילו מהפתחים הנסתרים על המסך מהם בוקעים ידיים אוחזות כוסות משקה או אמצעים לשיגור תפאורה ואביזרים. השחקנים, רובם ככולם, מצוינים ומשחקם אמין ומרתק.
ייתכן שהיה מקום אולי לקצר מעט את משך ההצגה ולוותר בכך על ההפסקה, אולם גם כך אין בה רגע דל.
דביר בנדק כראש העיר המושחת מפגין משחק מעולה ומרשים. ייתכן שלרגע אנו מנסים לשוות שלנגד עינינו מפזז לו שראק הירקרק או דבירי מסרטון הפרסומת לבנק, אבל זו רק מחשבה הזויה כמו כל ההצגה המעניינת הזו. דביר הולם את התפקיד וזורם איתו עד הסוף באורח מקצועי לחלוטין.
אלון פרידמן כרביזור הכוזב, שוחה בתפקיד באורח מצוין. הוא עולז ומשתטה ושותה, מבדח וקולח, זריז ונמרץ ומשחקו הוא נפלא.
להקת השחקנים היא שבעצם מעניקה למחזה חיות נוספת וכולם עומדים במשימה בהצטיינות.
אחד השחקנים שבולט בהם הוא בוריס אחנוב, כפטר איוונוביץ דובצ'ינסקי שמציג משחק משובח, רהוט, עולץ ונפלא.
נטשה מנור כאשת ראש העיר משחקת בצורה משובחת,מקצועית ומוקצנת כראוי וכנחוץ. נטע שפיגלמן כבתה, מגישה משחק מצויין, מבדח ומעניין. אלכסנדר סנדרוביץ המצויין שוב מוכיח את כישרונו הראוי במפגן מעולה של משחק. יש לציין לשבח את השחקנים ציון אשכנזי, גלעד קלטר, דודו ניב, ג'יל בן דויד, אורי יניב, ויקטור סוקולוב, יובל בנאי, דניאל צ'רדיש וכל האחרים שהם צוות המשחק באורח נפלא ביותר.
רועי חן תרגם את המחזה לשפה עכשווית, ברורה ונכונה. מיכאל קרמנקו אחראי לתפאורה, התלבושות והמסכות. התפאורה היא מיוחדת במינה. יוצאת מתוך מתקנים מיוחדים במסך, ממש כמו שרוולי מטוסים בשדות תעופה. השולחן העולה ויורד, המיטה האדירה ושפע האביזרים - הופכים את עבודתה למלאכת מחשבת נהדרת.
המוזיקה של אבי בנימין היא עניינית ומדהימה כאחד. אבי יונה בואנו (במבי) יצר תאורה נפלאה ובמיוחד ראויה לציון תמונת החלום והכוכבים הנופלים המרשימה. אפילו למספר פועלי במה נתנו להגשים את חלומם והם צוותו כשוטרים...
התזמורת היא נפלאה, גם מאחורי הקלעים וגם על הבמה.
אין ספק שמדובר בהצגה תוססת ומעניינת, מבדרת והמעוררת אותנו למחשבות נוספות על מרות, שלטון ושחיתות.
