המחזה רביזור מאת גוגול, בתיאטרון גשר, עוסק בכמה מתכונות האנוש המכוערות ביותר. בעיקר בחנופה. אבל גם בכל המגוון של הכיעור והגיחוך האנושי. ההצגה, בבימויו של יבגני אריה, עם שחקני גשר, מוסיקאי גשר, האחראים על התפאורות והתלבושות ונגני התזמורת - היא חגיגה! מזמן לא קיבל מי שקנה כרטיס לתיאטרון, תמורה כזו בעד כספו. מדהים עד כמה הטקסטים והתוכן שכתב גוגול, על הרביזור, מפקח מטעם השלטון שמיועד להגיע לעיירה קטנה ברוסיה ועל התנהגותם של תושבי העיירה - הם אקטואלים. ראש העיר, שדומה בדיוק לפקידיו, מייצג את ראשי השלטון המקומי המוכרים לנו מהשטעטל המקומי. כל מי שהוא בעל שררה ומקורב לצלחת, לוקח ונותן שוחד, משקר ומתחנף, לכולם קופת שרצים, כולם מועלים, "מסתדרים" וגוזרים קופון איפה שרק אפשר. כל אחד מתנשא על ה"נמוך" ממנו ומתחנף עד גועל אל מי שנראה לו "חשוב", "מכובד" ומקורב לשלטון. הניים דרופינג - עשיית רושם מזויפת בין אחד לשני, כאשר כל אחד מכיר כביכול אנשים חשובים עוד יותר - מוכרים לנו מהחיים, השטעטל המקומי של היום, כמו גם מהכפר הגלובלי. שוחד כבר אמרנו, שקרים, בגידות בחיי הנישואין (אשת ראש העיר 'מקרננת' את בעלה בלי הפסקה), חנופה, טיפשות, חלומות על גדולה, נוכלות, "עבודה בעיניים", רמאויות קטנות וגדולות. כולם זוללים וסובאים כאשר יש להם הזדמנות. מי שרעב, מחבל תחבולות להגיע את הוודקה וצלי הבשר, בכל מחיר. תחבולות וקומבינות הן העיסוק הבלתי פוסק עם ההומור של גוגול ועם שחקנים על במה, שניכר כי הם נהנים מכל רגע. חלומות מתנפצים כמו במציאות, גם כאן החלומות מתנפצים ושיטת החנופה והשוחד מתבזבזת כאן על האדם הלא נכון. הרביזור האמיתי אכן מגיע, לבסוף, לבדוק מה לא תקין בעיר הזו, והגיבורים שהעניקו לנו תמונת מצב ריאלית-מגוחכת של החיים המזויפים, חוזרים לחיים האמיתיים העצובים. ניקולאי גוגול נולד ב"רוסיה הקטנה" בשנת 1809. למד בפטרבורג ובהמשך הפך למרצה באוניברסיטה בעיר הזו. סופר ומחבר מחזות. חי ברומא, בפריס ובשווייץ, ואף נסע לפלסטינה באמצע המאה ה-19. רביזור עולה על הבמות בכל הארצות ובכל השפות מזה 150 שנה, כל צופה תיאטרון ראה את רביזור לפחות פעם אחת בחייו. בישראל הוצג רביזור כבר בעבר, ברוב התיאטראות. האינטרפרטציה של יבגני אריה היא ריאליזם מעורב באגדה. חתול, עורבים ותרנגולים מלווים את העלילה ומעניקים לה את מגע הפלא של אגדת ילדים. מרכבות קסומות ומיטת התפנוקים עמוסת עשרות הכריות, הכי גדולה ויפה, מופיעה על כל הבמה, כאשר חלסטקוב, אזרח רוסי מפטרבורג, תפרן וחסר כל המסתובב בבגדי אצילים, מתקבל על-ידי ראש העיר ופקידי העיירה כאילו היה הרביזור. חלסטקוב זוכה בכבוד מלכים, הכל מתחנפים אליו, בלי רסן, מכסים אותו בשטרות של רובלים כשוחד גלוי, סוגדים ונמסים מתחת לכפות רגליו. לוקח לו זמן, לבחור חסר הכל, להבין את הטעות. הוא הופך למתחזה-מרוצה, מנצל את ההזדמנות, משפר את כישוריו כשקרן, לוקח שוחד בטבעיות, מתגלגל מצחוק על הכרם במיטת הפלא, שוכב עם אשת ראש העיר ו"מתארס" עם בתו. כאשר כיסיו מלאים ברובלים, הוא מסתלק "רק ליום אחד". ובינתיים בעוד ראש העיר רעייתו ובתו מפנטזים על חלומות גדולה כבני המשפחה העתידית של האיש "החשוב", מודיע הכרוז על בואו של הרביזור האמיתי. החלום התנפץ, הנוכלים נפלו ברשתו של חלסטקוב, נוכל גדול מהם, שאף הוא, יש רבים גדולים בהרבה ממנו. החיים האמיתיים מתחילים שוב. אלון פרידמן, חלסטקוב המתחזה מפטרבורג, הוא כוכב הערב, לצידו ראש העיר דביר בנדק, בעל הדמות הפיסית רבת הנוכחות, חריג בנוף של תיאטרון גשר, נשאר דביר בנדק קומיקאי מלידה. במקרה הזה נוכל טיפוסי, שקרן, טוב לב ובעל חלומות. כל השחקנים והשחקניות, כמו בגשר, משחקים ברוח התיאטרון. הקסם עובד, לא משעמם לרגע. הקהל של גשר, קהל אוהדים המאמין בתיאטרון שלו, שוב, מחכה להצגה הבאה.