הצלחת תיאטרון אינה נמדדת במספר הכרטיסים שהוא מוכר. ההצלחה האמנותית היא מרכיב הנובע מבחירה מוצלחת של המנהל האמנותי במחזות, בליהוק ובשאר היוצרים. בבאר שבע אחראים להצלחתו ולנסיקתו של התיאטרון, המנהלים האמנותיים - שמוליק יפרח ולצידו הבימאי רפי ניב. ועדות לכך היא ההישגים שלהם לאחרונה בהצלחת המחזות "הרוזן ממונטה כריסטו", "קן הקוקייה" וכעת - "החולה המדומה". הקומדיות של מולייר הקנו לו מעמד של מחזאי קלאסי שליחו לא נס. בכולן השתמש בלשונו המושחזת, כדי להצחיק, ובעיקר לעורר למחשבה. הלעג שלו לתאוותנות ולחמדנות האנושית, ובמיוחד לעגו לכמורה - גרמו לו צרות ביחסיו עם המלך לואי ה-14 וההגמוניה הדתית בצרפת. מולייר לא נזקק לגימיקים זולים כדי להצחיק. הקומדיות שלו אינן בולווארדיות, אינן יורדות לטעם הזול הפופולרי ומכניס הקופות. בהצגה בבאר שבע, הצופה מתענג על תרגומו הנפלא של דורי פרנס, המלא חידודים והומור מושחז, שצריך להקשיב לו היטב. ההצגה לא נשענת על עיוות בצורת השחקנים ואינה עוברת את הטעם הטוב ברצון להצחיק. הקהל הישראלי מורגל יותר בקומדיות בנות זמננו, ברובן הצחוק נובע לא משנינות אלא מהלצות וולגריות. לא כזה הוא המקרה של החולה המדומה. ארגן, הטיפוס ההיפוכונדר, המדמה לעצמו שהוא נוטה למות, ונזקק לביקור רופא כמה פעמים ביום כדי שיערוך בו חוקן או הקזת דם - מתאים לימי הביניים, כמו שהוא מצוי גם כיום. האובססיה שלו לרופאים ולתרופות גורמת לו לרצות להשיא את בתו לבן של רופא, הלומד אף הוא רפואה, בלי להתחשב באהבת בתו למישהו אחר. התפאורה הנהדרת שעיצב גדול מעצבי הבמה הישראלית סשה לישיאנסקי, מחזקת תחושה זו: כל הריהוט המסוגנן בביתו של ארגאן (יצחק חזקיה הוותיק ועשיר ההבעות גם בקולו) - כל הריהוט צבוע בלבן, כמו בבית חולים. הבימאי מיטקו בוזקוב תקתק את הצוות, כך שכל אחד ואחד מפליא במשחקו. בראשם ארגן, וטואנט, המשרתת, שרית וינו-אלעד, שמגלגלת את הקהל באימרותיה כפולות הכוונה ובקסם שלה. כך גם עושה "בית ספר" לשחקנים אמיר קריאף בתפקידו כ"בראלד". המונולוג שלו הוא אחד משיאי המחזה. מיכל וינברג מצוינת כאשתו השנייה, הצעירה, של ארגן, הזוממת לרשת אותו ועושה את כל המניפולציות לשם כך. את שתי בנותיו של ארגן היא זוממת להעביר למנזר, כדי שהיא תוכל להשתלט על רכושו. מולייר מסביר את לעגו לרופאים בכל קטע במחזה, כהמחישו זאת בדמויות הרופא הוגו ירדן, ובנו הלא-מבריק יוסי צברי - שניהם קריקטורות של רופאים. וכך בשמות שהעניק לדמויות - מסייה בתום לב (ירמי רייך), ד"ר קולונוסקופ (ארז וויס) ומסייה דיבידנד (עומרי אברהם). הדמויות החיוביות היחידות במחזה מלבד המשרתת, הן שתי הבנות - אנז'ליק המקסימה והיפה (ירדן קליין, בהופעת בכורה בתיאטרון הרפרטוארי) וכנ"ל לואיזון (לורן סביר). וכן מקסים בהופעתו המשכנעת והמצודדת אורן כהן כקליאן, אהובה של אנגז'ליק. התפאורה הנפלאה, הבימוי המבריק, השחקנים - אחד-אחד; המוזיקה על הויולה והצ'מבלו של אירה גבעול; התלבושות התקופתיות המרהיבות של אולה שבצוב; התאורה של ג'ודי קופפרמן - כל אלה עשו הצגה מושקעת, איכותית והעיקר - מהנה כל צופה שלא מסתפק במועט. כל הכבוד לבאר שבע, שמניפה את התיאטרון הישראלי לרמה לה הוא ראוי.