ערוצים 2 ו-10 בחרו לפסוח אמש על העצרת לזכר רבין בכיכר, אז החלטתי גם אני להתנהג באופן דומה. קוראים לזה סולידריות.
סרט תיעודי חדש של
מוטי קירשנבאום הוא תמיד קרנבל. במדינה מתוקנת היה לפחות אחד כזה בשנה. בישראל, מדינה לא מתוקנת בעליל, אכן יש לפחות אחד כזה בשנה ועל כן מדובר בנס.
המסע של קירשנבאום לאנטארקטיקה, שחלקו הראשון שודר אמש, מותח את הגבולות הגיאוגרפיים של התאווה הקירשנבאומית לחקור כל מין וגזע על-פני כדור הארץ. התכונה המאפיינת ביותר את קירשנבאום היא סקרנות וזה גם סוד הצלחתו ארוכת השנים.
כשהוא יושב באולפן לצד עמיתו לונדון, גם אם לעיתים הוא מוותר על השתתפות פעילה בשיחה ומעמיד פני מנמנם, תמיד תתעורר בו הסקרנות ובסופו של דבר הוא ישאל את השאלה הילדותית שעיתונאים ותיקים כבר שכחו לשאול: "למה?". אותה סקרנות מובילה את קירשנבאום אל קצותיו הנידחים של התבל והיא התבלין הסודי של סרטיו התיעודיים.
לא עדשות הטבע המשוכללות של הסדרה (המופתית בפני עצמה) "העולם המופלא" הן שישאבו את הצופה אל קרחוני ג'ורג'יה הדרומית. בקריינותו המונוטנית שהפכה כבר אייקונית, קירשנבאום לא מצליח להסתיר את חרמנותו הטינאייג'רית מהזנים המשונים שמתגלים מול עיניו הלאות.
ולא רק הפינגווינים מעניינים אותו, למרות שהם מטרתו המוצהרת ובפירוש המנה העיקרית. בדרכו לקוטב עוצר קירשנבאום בעיר סטנלי שבאיי פוקלנד. הוא מתעד את הקהילה המקומית כאילו היה זה מצבור האלבטרוסים שחנו על צלע הר דקות ספורות מוקדם יותר. מהרגע שעזב את גבולות הארץ, כל אובייקט הוא ניצוד לגיטימי. הוא בוחר שני ספסימנים מבני המקום - פטריוטים בריטים שלא מוכנים לוותר על-אף שעל מאדמות פוקלנדס לטובת הצורר הארגנטינאי וחוקר אותם כאילו היו פינגווין קיסרי.
בלוקיישן כל-כך קיצוני כמו אנטארקטיקה, כל התרחשות היא רלוונטית. לכן כשהרוחות מקשות על קירשנבאום לצלם קריינות על-רקע הקרחון, הוא מכניס לסרט את כל ההסתעפות השלומיאלית הזאת, על הפן הקומי שבה. זו לא תוספת נוסח "פספוסים מצחיקים שלא נכנסו לסרט", אלא כלי קריטי להבנת הסביבה בה עבדו קירשנבאום וצוותו. הרוח, כשלוחה של מזג האוויר האכזרי, היא כוכבת ראשית בסרט הזה. סירובה לתת לקירשנבאום להקליט קריינות על שטח ארצה, היא רלוונטית בדיוק כמו סירוב פוליטי של פקיד הגירה סיני להתיר כניסה של עיתונאי למדינתו.
מסע של מוטי קירשנבאום לקוטב הוא אירוע שמתחנן להלצה על האסקימוסי הקשיש שנשלח בערוב ימיו לגווע על קרחון. הדחקה הזאת הייתה ראויה לשימוש אילולא הייתה גם צפויה וגם מנותקת מהמציאות. קירשנבאום המתעד במצלמתו את אנטארקטיקה היפה והקפואה, מזכיר יותר ילד נלהב שמשחק לראשונה בחייו בשלג.
