"את ממש נס רפואי", הודיעה לי שכנתי. "אני?", פקפקתי במחמאה (המפוקפקת ממילא). "את מתכוונת שזה נס שאני עדיין חיה למרות ש-20 אחוז ממשקל גופי זה פיצה?", ניחשתי. "לא", תיקנה אותי שכנתי, "אני מתכוונת שזה נס שהזרוע שלך עוד לא נעקרה. תראי איך הכלב שלך מושך אותך!". "בחיים לא הייתי שולחת אותו לאילוף", עניתי. "אם אני רוצה צייתנות, אני מפעילה פח דוושה. וחוץ מזה אני אלרגית למושג 'אילוף'". לשמנים-שמנות של 'לרדת בגדול' דווקא לא הייתה בעיה לשלוח את עצמם לאילוף במכלאת ההרזיה של ערוץ 10. רק שבניגוד לכלבים, הם לא מתוגמלים בביסקוויט אלא בחיוך לחוץ של ציפי שביט. "בבית אי-אפשר לרזות", מסבירים הגרגרנים בגמילה את החלטתם להתערטל, ליילל ולקלל לעיני המצלמות. האמת? שיחקו אותה. רק מההתנדפות של הכבוד העצמי כבר ירד להם איזה קילו. לא הצלחתי לדבוק בתוכנית יותר מחצי-קילו שניות. משתתפי תוכנית ההבראה משמיעים את אותם תריסר משפטים הבוקעים מכל ריאליטי באשר היא: "אנשים כאן אורבים לי", "אני רוצה הביתה", "אני לא יכולה עם האגו הזה", והשלאגר הנצחי: "גיליתי שיש בי צד תחרותי". כאשר פסקול פיוטי זה מצטרף לממד החזותי של שידות-אדם מיוזעות המתוזזות במסע ניווט חסר תכלית - קשה שלא להרהר עד כמה אצילי הוא עץ הצאלון שעל פניו חלפו מעוני הדיאטה, ואיזו תבונה שקטה יש בעורבים הרוחפים ממעל. ואגב, הררי-האדם המתנשפים נראים כהפרעה נלעגת לטבע (מאובק ודליל ככל שהוא בקו הרוחב שלנו) לא בגלל מפלי השומן, אלא בגלל מפלי ההתבכיינות והעוינות-לאיד. אך לא המשתתפים, על סנטרם הרזרבי וכרס הטראסות אשר להם, עוררו בי שאט רתיעה, אלא דווקא מאמנת הכושר השזופה והשרירית שלהם, אור-לי הופמן-בר, וזאת משום שנפל לידיי מוסף 'זמנים בריאים' של 'ידיעות' שהגברת מככבת על שערו. בכתבה עליה סיפרה המאמנת שמבוקר עד ליל היא רצה ועושה מתיחות, ובין לבין אוכלת "700-600 גרם בשר ביום", כלומר פי שלושה-ארבעה מהנורמה. אין בליבי על טורפת עדרים זו. מאמנת הכושר היא רק מקרה קיצון של המגזר הנפוץ בעולם - זה שלא מקדיש מחשבה למחיר המוסרי והסביבתי של "החלבונים האיכותיים" שהוא מכניס לפיו. אז נכון, גברת הופמן-בר, את שרירית, אך שריר המוסר והאמפתיה שלך רופס ומדולדל כמו הכרסים והסנטרים שאת מריצה בתוכנית. ואם כך, מה אכפת לי שאת "נראית טוב לגילך"? אם מזון הוא מבחינתך רק פיזיולוגיה, ללא סיפור מאחוריו וללא השלכות לפניו - את מבחינתי לא הרבה יותר מערימה של "חלבונים איכותיים". למרות שאת הסוּפר-נאני של ריאליטי דיאטות, לטעמי את, מאמנת כושר יקרה, צריכה דווקא להעלות קצת במשקל. וליתר דיוק - נדמה לי שחסרים לך 21 גרם. זה משקל הנשמה, לפי הסרט '21 גרם'. אותו איבר תימהוני ובטלולי החושב גם על זולתו, ולא רק על קיבתו.