בעוד ארגוני חדשות מצמצמים את יחידות התחקיר שלהם, עקב המשבר הכלכלי, מתברר כי לעיתונאי תחקיר אין תחליף וכי כתבי חדשות מהשורה אינם בנויים למלא את מקומם ולבצע משימות תחקיר בהצלחה - כך עולה ממחקר שבוצע בנושא דפוסי העבודה של עיתונאי תחקיר בעיתונות הכתובה בישראל.
בניגוד ליחסים בין כתבי חדשות לבין מקורות המידע שלהם המבוססים על אמון, אצל העיתונאים החוקרים מבוססים יחסים אלה על דווקא חוסר אמון, שמחייב איסוף ראיות ותימוכין, כדי לספק תשתית ראייתית שהיא מעבר למבחן המשפטי של "הספק הסביר". בעוד כתבי חדשות נוהגים להתבסס בממוצע על כ-2.5 מקורות לידיעה, כתבי תחקיר מתבססים לעיתים קרובות על עשרות מקורות מידע לכל תחקיר. בעוד כתבי חדשות מתבססים בדרך כלל על גרסאות מקור הנמסרות בעל פה, כתבי תחקיר מרבים להסתמך על מסמכים, כדי להיערך להתגוננות משפטית לאחר הפרסום.
צירוף נתונים זה מעלה, כי כתבי תחקיר מהווים זן עיתונאי ייחודי, שאינו ניתן להחלפה על-ידי כתבי חדשות. כלומר, גם אם יוקצבו לכתב חדשות מהשורה אמצעים וזמן - דפוסי עבודתו יקשו עליו לעמוד בדרישות הייחודיות של משימות תחקיר. המשמעות היא כי פיטורים של כתב תחקירים מהווים למעשה פגיעה ללא תחליף ביכולת של אותו ארגון לפרסם תחקירים ממשיים.
"כתבי תחקיר", כותב החוקר במבוא לעבודתו, "מוכרים בספרות המחקרית כזן של עיתונאים בעלי השפעה ציבורית רחבה. בעבודתם השפיעו לא פעם על מדיניות או יצרו הד משמעותי שהביא לחקירה משטרתית, לבדיקה של
מבקר המדינה, להעמדה לדין ואף לרפורמות ציבוריות. אולם הדפוסים שבאמצעותם מגיעים העיתונאים החוקרים אל המידע המאפשר השפעה זו טרם נבחנו לעומקם ובצורה שיטתית".
