ילד הייתי, ובספריית הוריי גיליתי את "איליאדה ואודיסיאה" בעיבודו של וורנר ווטסון ובלוויית איוריהם המדהימים של אליס ומרטין פרוונסון. את בית הספר עדיין לא פקדתי ולא הבדלתי בין הספרים, מה קשה ומה קל. לבי הלך שבי אחר השמות המוזרים, עלילות האלים ובני האדם, הדמויות המוזרות שלא דמו לשום דבר אחר שידעתי. בלא שאדע, לראשונה בחיי חוויתי מסע בזמן ובמקום לתרבות אחרת, כה אחרת מזו שסבבה אותי.
עברו שנים. בינתיים התוודעתי לתרגומו של שאול טשרניחובסקי ויכולתי לקרוא בהרחבה את האפוס הגדול שחיבר הומרוס במאה השמינית לפנה"ס. אחרי התנ"ך, היצירה הזאת השפיעה יותר מכל על התרבות המערבית.
לישראלי בן ימינו שפתו של טשרניחובסקי קשה להבנה. היצירה תורגמה לפני כ-90 שנה. העברית המודרנית הייתה בשלבי גיבוש ראשוניים. מילים רבות חסרו ואפילו ההברה - אם אשכנזית, אם ספרדית - לא נקבעה (טשרניחובקי בחר בהברה האשכנזית). ביטויים רבים בתרגום נשמעים ארכאיים לעילא.
למרות עטרת השבחים הקבועה, אין התרגום הישן מקודש. יצירת מופת כאיליאדה אינה יכולה להיוותר עם תרגום אחד. לאנגלית תורגמה עד כה האיליאדה למעלה מ-70 פעמים! רק בעשור האחרון יצאו לאור 4 תרגומים. אפילו הפולנים תרגמו את היצירה 5 פעמים במאה העשרים. אבל אנחנו נותרנו עם תרגום אחד בלבד שעם כל יופיו הגיע הזמן לחדשו. בעיקר, בשל העובדה שהעברית מאז טשרניחובסקי השתכללה לאין שיעור וביטויים שהשתמשו בהם אז נשמעים היום ארכאיים לעילא.
והנה הגיע אריה סתיו וכחלק ממפעל האדירים שלו, תרם לעברית העכשווית תרגום מצוין וזורם, שלטעמי אינו נופל מזה של טשרניחובסקי. אינני דובר יוונית (סתיו נעזר לצורך תרגומו בשני מומחים נוספים לשפה), אבל אני יכול להשוות בין התרגומים, ואם לתרגומו של טשרניחובסקי עטרו שבחים, הם מגיעים בהחלט לתרגומו של סתיו. הנה פתיחת היצירה בשני התרגומים:
שאול טשרניחובסקי שִׁירִי, בַּת הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֶס בֶּן פֶּלֶס,
אַף הָאֲבָדוֹן, שֶׁהֵמִיט מַתְלָאוֹת אֵין קֵץ עַל אֲכַיִּים,
רַבּוֹת נְפָשׁוֹת עֲצוּמוֹת הִשְׁלִיךְ אֶל יַרְכְּתֵי הָדֵס,
נַפְשׁוֹת גִּבּוֹרִים, וְאוֹתָם נָתַן טֶרֶף לִכְלָבִים,
אַף לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף - עֲצָתוֹ שֶׁל זֵאוּס הִיא קָמָה -
לְמִן הַיּוֹם בּוֹ רִאשׁוֹנָה הִתְפָּרְדוּ בַּמְּרִיבָה בֶּן אַטְרֵס -
שַׁלִיט עוֹצֵר בָּעָם - וְאָכִילֶס הַגִּבּוֹר הַנֶּהְדָּר.
אריה סתיו עַל זַעַם אָכִילֶס בְּנוֹ שֶׁל פֶּלֶאוּס שִׁירִי, בַּת הָאֵלִים,
וְעַל הָחֻרְבָּן שֶׁהוֹרִיד חֲרוֹנוֹ עַל רָאשֵׁי הָאָכָאִים,
עֵת אֶל הָדֶס הִשְׁלִיךְ לוֹחֲמִים עַזֵּי לֵב לְאֵין סְפֹר,
נָתַן אֶת בְּשָׂרָם מַאֲכָל לִכְלָבִים וּלְעוֹף הַשָׁמַיִם.
כָּךְ חֶפְצוֹ שֶׁל זֵאוּס נִשְׁלַם. הֵחֵל הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר
רִיב הִתְלַקֵּחַ אַכְזָר בֵּין אָגָמֶמְנוֹן בֶּן אַטְרֶוְס,
הַמּוֹלֵךְ עַל אָדָם, וְאָכִילֶס בֶּן דְמוּת הָאֵלִים.
אפשר לראות שיחסית לטשרניחובסקי, תרגומו של סתיו קולח וברור יותר. השורה הראשונה - שחשובה בכל יצירה, וביצירת מופת על אחת כמה וכמה - מדויקת יותר. היצירה המקורית נפתחת במילה "זעם", ובכך קובעת את ציר העלילה המתפתח מזעם אכילס על יחס אגממנון כלפיו עד סוף העלילה, שם שוכך זעמו והוא מסכים למסור את גופת הקטור לאביו. שנית, הפנייה לאלה, או למוזה, כדי לקבל השראה לשיר. התרבות היוונית הייתה תרבות פוליתיאיסטית - מרובת אלים - ולכן עם כל היופי שבביטוי "בת האלוהים", סביר יותר לתרגם "בת האלים" (הגם ש"אֵלָה" הוא הביטוי המדויק יותר).
אפשר להביא דוגמאות רבות להשוואה בין התרגומים. נביא עוד אחת. אחד משיאי היצירה נמצא בחלק האחרון שלה, שעה שפריאמוס מלך טרויה מתגנב למחנה היוונים וכורע ברך בפני אכילס המופתע, בתחינה לשחרר תמורת כופר רב את גוויית בנו הקטור כדי להעניק לו קבורה ראויה (איליאדה, שיר 24, טורים 485 ואילך):
טשרניחובסקי:
נשא אמריו פריאמוס מתחנן וידבר ויאמר:
"זְכָר-נָא, אכילס-הנמשל-לָאלים, אביך חביבך,
זקן שבע ימים כמוני על מפתן הזקנה הנוגה!
ואולי יָצֵרוּ לו גויים הֲמוֹנִים השוכנים מסביב,
ואין לו איש אשר יסיר ממנו הַשֹּׁד וְהַשָּׁבֶר;
אולם מִדֵּי אשר ישמע כי אתה בחיים הֵן יָשִׂישׂ,
לִבּוֹ בוֹ יָגִיל, בְּתִקְוָה יחכֶּה לךָ כל הימים
לראות את בנו אשר אהב בשובו מטרויה הביתה.
אפס אנכי הָאֻמְלָל, כי בנים ילדתי בארץ
טרויה הרחבה, והם הַגִּבּוֹרִים, ולא נותר אף אחד!
היו לי בנים חֲמִשִּׁים עַד בָּאוּ פֹה הָאֲכַיִים,
תשעה עשר מהם מבטן אם אחת נולָדו,
ויתר בנַי לי ילְדו פִּלַגְשַׁי אשר בהיכל.
אָרֵס האכזר שִׁבֵּר ברכיהם של-רבים, הִתִּירָן;
נשאר האחד, הטוב, הוא שומר הבירה וּמְתִים בָּהּ,
הקטור, ואותו הרגת זה עתה עת הגן על ארצו.
הנה בגללו גם באתי עתה אל צי-האכיים
לפדות אותו ממך, הבאתי הַכֹּפֶר הֶעָצוּם.
הוי, אכילס, יְרָא אֶת הָאֵלִים, רַחֲמֵני!
זְכֹר את אביך יְלָדְךָ, כי אֻמְלָל אָנֹכִי ממנו,
איש על אֲדָמוֹת לא סבל את אשר סבלתי אָנֹכִי:
נָשֹׁק נָשַׁקְתִּי בְּפִי כַּפַּיִם שֶׁהָרְגוּ אֶת בְּנִי!"
סתיו:
ועתה שטח פריאמוס את תחנתו לפניו ואמר:
"אכילס בן דמות האלים, הִזָכֵר באביך הסב,
בן גילי הישיש, על מפתן הזקנה הָאֻמְלֶלֶת.
שכניו לבטח יורדים לחייו ופוגעים בזקן,
ואין מי שֶׁיִּשְׁמֹר על האיש מפני חמת זַעֲמָם.
אך הוא, די שעליך יִשְׁמַע וְיֵדַע כי בְּנוֹ בחיים,
על-מנת שֶׁאֹשֶׁר יָצִיף אֶת לִבּוֹ, ובכל יום יִצְפֶּה
להזין את עיניו בבנו האהוב השב משדות טרויה.
אַךְ עִמִּי הֵמַר הגורל וּמֵרֵר אֶת חַיַּי. כי בָּנַי -
עם מיטב הטרויאנים נמנו - איש מהם לא שרד.
חֲמִשִּׁים היה מספרם עת עלו האכאים עלינו.
תשעה עשר מתוכם הגיחו מרחם אחד,
ושאר נשותַי ילדו לי את יתר בָּנַי בביתי.
אולם את בִּרְכֵּי רֹב בָּנַי הִתִּיר אָרֵס חֲסַר הָרַחֵם.
רק אחד נותר לפלטה, המגן על עירי ועמי.
הוא לחם על ארצו, ואתה זה לא כבר שפכת דמו.
הקטור בני, למענו אל ספינות האכאים הגעתי,
לִטֹל גופתו מידיך בתמורה לכפר רב ערך.
כַּבֵּד את אֵלֵי המרום, אכילס, חוּס עָלַי וְרַחֵם,
זְכֹר את אביךָ, הגם שאכזר גורלי משלו,
כי אין עוד גבר בארץ שֶׁסִּבְלוֹ מָשׁוּל לְסִבְלִי,
אני הוא זה שנשקתי את ידיו של רוצח בני".
התרגום החדש של סתיו מגיע עם תוספות שלא היו בתרגום הישן, שרק בעבורן שווה לקנות את שני הכרכים: מבוא מקיף ומפורט באופן יוצא דופן (כ-200 עמודים!) כולל תקציר היצירה, מונחי יסוד, הדמויות באיליאדה ועד לתיאור שדה הקרב הטרויאני מהמאה ה-12 לפנה"ס לערך, כלי הנשק, השריון, המרכבות ועוד. כל זאת לצד איורים, צילומים ותמונות אמנותיות לאורך 3,000 שנותיה של היצירה. בכרך השני מעניק לנו סתיו הערות הסבר רבות, נספחים מהשירה ההומרית ובהשראת האיליאדה, מאמרים של טובי החוקרים בעולם וביבליוגרפיה.
אגב תיאור שדה הקרב, קוראי התנ"ך רגילים לתיאור לקוני של הקרבות בספר הספרים. כך, כשסיימתי לקרוא עם בני את ספר שמואל ועברנו לקריאת האיליאדה, יכולנו לשמוע מבעד לשקשוקי קרבות היוונים והטרויאנים גם את המולת הקרב של שבטי ישראל בפלשתים, או לדמות באמצעות תיאור גבורה הרואית ב'איליאדה' את מלחמתו האחרונה של שאול ומותו בגלבוע. אהבנו מאוד את הפרקים הצבאיים במבוא. עיסוקיו הרבים של סתיו הפכוהו למומחה להיסטוריה צבאית וכך יכולנו לקבל מושג על שדה הקרב הטרויאני, על כלי הנשק ואמצעי ההגנה וגם מקבילות אזוריות בנות הזמן, כולל שדות הקרב התנ"כיים.
האיליאדה מכילה מונחי יסוד רבים הנוגעים גם לנו: כך ה"אריסטיאה" - מצוינות או הצלחה - העיקרון הבסיסי בקוד הגבורה שעל פיו נמדדת התנהלות הגיבורים בשדה הקרב. "השיבה הביתה" רק לאחר ניצחון שיקנה ללוחמים תהילת נצח. התהילה, הכבוד והזעם. מונח נוסף הוא הגורל הגוזר את עלילת האיליאדה, שאין בני תמותה יכולים להימלט ממנו, וגם האלים אין בכוחם להטותו כרצונם. ואחרון - ההיבריס, היוהרה, ההסתחררות של הגיבור מהצלחתו אל גבהות הלב וההתרסה כלפי הגורל והאלים, מה שבלשוננו נקרא 'חוצפא כלפי שמיא'.
'איליאדה' היא יצירת חובה בכל ספרייה תרבותית, וכעת בתרגום החדש, אפשר לשוב ולהתענג על היצירה האדירה הזאת, שאלפי שנותיה רק השביחו אותה.
