לוּ הייתי משוררת, הייתי כותבת: הסתיו נוהם את עיצומו. שקיות מסתחררות באוויר, כוסות קופי-טו-גו מתגוללות ברחבת הכיכר, צילו של העץ מאיים להינתק ממנו ועמודי החשמל חושקים את זקיפותם. רק הפטריות שלפני הגשם, דמויות ביצה חרוכה, נראות חסרות תכלית, גם החרק הנקלה ביותר לא יחפש בהן צוף. אך בעולמו של משיב הרוח אין דבר מיותר (למעט אולי מטהר אוויר חשמלי), וגם לפטריות נועד תפקיד - לרסן את הרוח, שמחלפותיה נתפסות בזיזים הלבנים-בשרניים. גם ערוץ 10 עושה הרבה רוח: סביב "אולפן החדשות הדינמי" שיעקב אילון סידר לעצמו ולמיקי. אך האם המוצר המשודרג ראוי לכתרי הדאווין שנקשרו לו? ובכן, בניגוד לסתיו, אולפן ה"מולטי-טאסקינג" החדיש לא מצליח לסחרר אפילו עטיפת קרמבו תועה. ריבוי המסכים והצילום הפנורמי של האולפן זורעים מהומה ויזואלית המעייפת את העין תוך הרף או שניים. אפילו במאי המהדורה מוטרד כנראה מריבוי הכתמים האלקטרוניים (מסכים) המרצדים ברקע, כי בכל הזדמנות הוא בורח חזרה לפורמט המקובל: קלוז-אפ על פניהם של יעקב ומיקי. כל ההידור המושקע הזה רק יוצר דיסטנס מהצופה, בדיוק כפי שאיננו חשים בנוח בבית מפואר יתר על המידה. המצועצעוּת הגרפית הפכה את האולפן לחללית שהתרחקה מהמציאות ומהצופים. יעקב ומיקי נראים כמו מיליונרים מנותקים הצופים בעוני ובאלימות. התוצאה הייתה שזפזפתי ליונית לוי המתחרה, שנראית פתאום אנושית מתמיד, וצפיתי בכתבה מעולה של דני קושמרו על ההשתלטות הבדווית בנגב. כי האולפן הקצבי והתזזיתי של ערוץ 10 רק יוצר, ברבות הדקות, איפכא מצטברא: במקום להרשים, הוא מייגע. את מוצאת את עצמך מתגעגעת לשקט המנומנם של חדשות ערוץ 1 (כן-כן, דור 1.0), שבהן הושם לפחות דגש על עברית נכונה (ואולי גם על המפלגה הנכונה) ולא על תפאורה נוצצת.