היה משהו די אירוני במפגש שהתקיים השבוע בין נשיא איטליה ג'ורג'ו נפוליטנו לבין יו"ר הבית התחתון גיאנפרנקו פיני, שנועד לבדוק את המצב הפוליטי באיטליה לאחר שתומכי פיני התפטרו מממשלתו של
סילביו ברלוסקוני.
נפוליטנו נמנה בעברו על מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, עוד בתקופה שהזדהתה עם ברית המועצות יותר מאשר עם ארה"ב. פיני התחיל את דרכו במפלגה הניאו-פאשיסטית, והפך אותה למפלגה פוסט-פאשיסטית המתקרבת למרכז. פיני התנצל על פשעי המשטר הפאשיסטי נגד היהודים ונחשב לאחד מידידיה הנאמנים של מדינת ישראל באיטליה.
מה שמאחד בין נפוליטנו ופיני הוא התחושה שסילביו ברלוסקוני לא יכול להמשיך לכהן כראש ממשלה. פרשיות כמו רקדנית הבטן המרוקנית בת ה-17 שזכתה לכסף ולמתנות מראש הממשלה, וגם שוחררה מבית הכלא לאחר התערבותו האישית - ברלוסקוני דיווח למשטרה שמדובר בלא פחות מנכדתו של הנשיא חוסני מובארכ - הבאישו את ריחו.
לפני שנתיים, לאחר המיזוג בין מפלגתו של פיני למפלגתו של ברלוסקוני, היה פיני מנאמניו של ברלוסקוני, והאחרון אפילו הכריז עליו כיורשו המיועד - אולם הוא גורש מהמפלגה המשותפת ביולי לאחר שביקר את ברלוסקוני גלויות. פיני טוען שברלוסקוני מתנהג כאילו איטליה היא חברה פרטית שלו, כמו יתר אחזקותיו, ומערבב בין פיקוד לשלטון. לדבריו ברלוסקוני ניהל את המפלגה המשותפת על-פי דפוסים סטליניסטיים. לאור זאת החליט פיני להקים מחדש מסגרת מפלגתית עצמאית - מפלגת 'עתיד החירות האיטלקית', שהפכה השבוע רשמית לאופוזיציה לברלוסקוני.
הקרע בין פיני לברלוסקוני אינו נובע כמובן רק מרתיעתו של פיני מהתנהגותו האישית של ברלוסקוני. קיימים שיקולים פוליטיים עמוקים יותר. מפלגתו של פיני, המפלגה הפאשיסטית לשעבר, הצליחה לצאת מהבידוד הפוליטי הודות לקריסת הממסד האיטלקי הישן בשנות ה-90, עם סיום המלחמה הקרה וכניסת איטליה לגוש האירו. עד שנות ה-90 האיטלקים היו מוכנים למחול על השחיתות של הממסד משום שפחדו מעליית הקומוניזם. אולם עם הכניסה לגוש האירו הגיעו האיטלקים למסקנה שהאיום הקומוניסטי נמוג, ושאם איטליה רוצה למצוא את מקומה בגוש האירו היא זקוקה לניקיון כפיים.
הממסד הכול יכול ששלט מסוף מלחמת העולם השנייה התמוטט לאחר חשיפת פרשיות שחיתות ענקיות שכונו Tangentopoli - 'עיר השלמונים'. שרים מצאו עצמם בבתי כלא, או ברחו לגלות כמו ראש הממשלה לשעבר בטינו קרקסי. מפלגתו של פיני הרוויחה מכך שתמיד נדחתה בידי הממסד, והקלון הממשלתי לא דבק בה. עתה פיני רואה את ברלוסקוני מקרב את איטליה למצב דומה, והוא מחפש דרך לבדל את עצמו ואת מפלגתו מהקריסה שבדרך. הוא דואג לתקוף את ברלוסקוני בשל חוקי החסינות שהוא מעביר כדי להתחמק מהעמדה לדין, וטורח לשבח את החוקרים הגיבורים שהיו מוכנים להקריב את נפשם במלחמה בפשע המאורגן.
