לאחרונה תפסה אותי משטרת ההיגיון עוקפת את השכל הישר (מושג מוערך יתר על המידה; מחשבה לינארית לעולם לא תפיק תוצרים שבכוחם לטלטל את תפיסת האדם והעולם, כמו הפסיכואנליזה והטבלה המחזורית). מדובר בפעולות פזורות-נפש כמו הנחת בקבוק מים ישירות על הכיריים לצורך הרתחת קפה; הצצה בעיתון כדי לברר מה השעה; ואמירת "שלום" לשכן חולה ניקיון, אף שהוא נוהג להשיב רק מבט כעוס ופגוע, כאילו ברכת השלום מזהמת את השטח הסטרילי סביבו. אך בעוד את כל מעשי היסח-הצלילות הללו אפשר להסביר בחסך שינה (שכניי מאוהבים ברעיון השיפוצים ומרבים ליישם את "עולם ישן עדי יסוד נחריבה"), אין לי שום תירוץ המסביר מדוע סרט שמעולם לא ראיתי מצליח להעכיר את שלוותי (שלווה יחסית; כל זמן שבמעבדות מתענים בעלי חיים עינויים קשים על קידוש הכלום, קשה לחוש אושר מושלם). את 'מלהולנד דרייב' של דייויד לינץ' הצלחתי להחמיץ פעמיים - תחילה בקולנוע ולאחרונה גם בטלוויזיה. הייתכן שסרט שמעולם לא ראית יגרום תחושה שבפאזל של הנפש חסרה חתיכה? והלוא כל העירגון המטופש מתבסס על תמונה אחת מתוך 'מלהולנד דרייב' שנדפסה בעיתון, שממנה ניתן להתרשם שמדובר בסרט אפל המשוטט בין חלום למציאות (לא ממש ניחוש נועז, למי שמכיר את סגנונו של לינץ'). ואולי צער ההחמצה על 'מלהולנד' תפח לממדים בלתי הגיוניים בגלל השיממון של לוח המשדרים? הרי היצע התוכניות כה צחיח, שהוא עשוי לעורר בצופה פטה-מורגנה, שבעטיה נדמה לו שאם רק ישתה מהבאר הקולנועית של לינץ', נפשו תרווה מים חיים. התוודעתי ללינץ' בשנות ה-80, בסדרה 'טווין פיקס'. סדרה זו הייתה לטלוויזיה מה שתיאוריית היחסות הייתה לפיזיקה: ערבול מוסכמות. 'טווין פיקס' הייתה הפרעה - מקסימה ומטרידה כאחת - במרחב השמרני של סדרות הטלוויזיה, שנע בין 'דאלאס' המאצ'ואיסטית לסיטקומים קלילים כמו 'שלושה בסירה אחת'. אומנם 'המלון של פולטי' דגדג קלות את מחוג הטירוף, אך עדיין נשען על אדניה המוצקים של המציאות. ואז באה 'טווין פיקס', והציעה שהמציאות היא רק פן אחד בהוויה. הסדרה נפנפה מהתסריט את ניוטון וקאנט, מה שפתח את הדלת למרחבים העקמומיים של התעתוע והביזאריות. כללי המשחק של לינץ' גמישים כפיהוקו של השטן, ולעגניים כמותו. מאחורי החיים השלווים והמהוגנים בעיירה טווין-פיקס רחשה אימה, אך הייתה זו אימה מגוחכת, משום שהצופה היה מודע לשרירותיות של הרוע המחולל אותה. ההיגיון העקום של טווין-פיקס מכניע לבסוף את החוקר שנשלח לעיירה לפענח את הרציחות, והצופה נותר ללא קו ההגנה הרציונלי האחרון מפני ההתרחשויות על המסך. אני מניחה שגם 'מלהולנד דרייב' יוצר את תחושת חוסר האונים המענגת הזו. הרוע שמחוץ לסרטיו של לינץ' מענג הרבה פחות.