בגיל 20 הוא היה הכוכב הגדול של האמנות בניו-יורק, בגיל 25 מכר עבודות במיליונים, בגיל 27 (1988) הוא מת ממנת-יתר.
סיפור החיים המדהים של ז'אן-מישל בסקיאט כבר הפך לסרט עלילתי (בבימוי של הצייר ג'וליאן שנאבל, שהיה מקורב לבסקיאט). בסרט דוקומנטרי זה אנו פוגשים את בסקיאט עצמו, חי ומדבר על חייו ואמנותו. הבמאית תמרה דייויס הייתה ידידתו של בסקיאט וכך זכתה לראיין אותו ואחר-כך את מקורביו. יותר מ-15 שנים נדרשו לה כדי להתמודד עם החומר שהיה בידיה ולערוך אותו לסרט באורך שעה וחצי. זהו סיפורו המרתק של נער בן 17 שישן ברחובות וחי מהיד אל הפה, צייר גרפיטי על הקירות, והפך אחר-כך לאחד הציירים המצליחים והעשירים ביותר בתקופתו. הטרגדיה שלו - הוא לא ידע להתמודד עם ההצלחה המיידית ונקטל על-ידי סמים.
הסרט מתחיל בראיון שערכה הבמאית עם בסקיאט בלוס אנג'לס, שנתיים לפני מותו. קטעים נוספים מהראיון מופיעים בהמשך הסרט כמוטיב חוזר ויוצרים רשת איקונוגרפית המהווה תשתית לסרט. ביניהם שזורים ראיונות עם חברים, עם בעלי גלריות, צילומי יצירותיו, חלקם במהלך העבודה עצמה, דבר שלא הפריע לו להתרכז בה.
בתחילה הוא מהוסס ומאופק, אך בהמשך מתגלה הקסם האישי שלו בחיוך החצי כבוש, בהערות הנוקבות המוכיחות על הבנת מצבו - מתוגמל היטב אך גם מנוצל. האמן הגאון היה אוטודידקט, שלא פסק מללמוד ולהתעדכן ורענן את האמנות שכמעט מיצתה את עצמה. הוא היה נוהג לצייר לקול מוזיקה. בתחילה ניגן הרבה את רוול (בולרו), אך בעיקר אהב לשמוע את מוסיקת הבי-בופ שתאמה לסגנון הציור שלו. כאשר נשאל כיצד הוא מצייר, ענה: זה כמו לשאול את מיילס כיצד הוא מנגן בחצוצרה. כך הוא יודע לנגן, זה בא מבפנים, ללא הסבר.
מסתבר כי לבסקיאט היו גם רקע ובסיס די טוב באמנות קלאסית ובהיסטוריה, והוא שילב אותם בציוריו. הציורים נראים עמוסים בפרצופים בסגנון נאיבי, במילים ובמשפטים, ולדבריו - כל קו מתוכנן ובעל משמעות. הוא עבד סימולטנית על ציורים אחדים שהיו פזורים על הרצפה. במהלך העבודה גם צפה בטלוויזיה או קרא ספרים ושאב מהם השראה. התוצאה - ציור עכשווי מעודכן לרוח התקופה.
בסקיאט היה ממוצא חצי קובני (אביו היה רואה חשבון) וחצי פורטו ריקני (אמו), כך שהוא מוצא עצמו לא פעם עומד מול גזענות, אם כי לא ברור מדוע מייחסים לו שורשים אפרו-אמריקנים.
לא ברור מהסרט למה ברח מהבית, שכן מצבם החברתי-כלכלי של הוריו לא היה רע כל-כך. כנראה זה היה תנאי לפרץ היצירתיות, לחופש מכבלים וממוסכמות. בהמשך, מתברר הרצון שלו להדהים את אביו ולהוכיח לו עד כמה הוא מצליח.
אחת המרואיינות העיקריות היא ידידתו הראשונה. לאחר שאספה אותו לביתה (הוא ישן על הספה בסלון), ביקשה אותו שיעזור לפחות בשכר הדירה. הוא החל להדפיס גלויות מציוריו והיה לו האומץ לגשת במסעדה אל אנדי וורהול ולמכור לו אחדות מהן. הידידה אומרת שהיה לו ביטחון עצמי כל-כך גדול שהיה ניגש גם אל פיקאסו, אם היה חי אז... הוא ידע שנועד לגדולות, אך לא סבל ביקורת.
בשנות השמונים עבד יחד עם אנדי וורהול. וורהול היה מאוהב בו. בסקיאט אהב אותו כאמן ותומך בוגר. וורהול נהג לשאול אותו אם ביצע את המטלות היומיומיות, והוא, כמו ילד, השיב לכל שאלה. כיצד ציירו יחד? וורהול התחיל ברעיון - צייר לוגו או אייקון מוכר, אחר-כך בסקיאט צייר עליו, אחר-כך וורהול הוסיף. בניגוד לשמועה שרווחה אז, לדברי בסקיאט, וורהול לא כעס כשצייר על הציורים שלו. יש שראו בכך ניצול של בסקיאט על-ידי וורהול שהפופולריות שלו ירדה אז, אבל התוצאה המדהימה של שילוב שני הסגנונות לא משאירה ספק - זוהי יצירת אמנות ייחודית.
