אמנים, יש בהם משהו מהניצוץ הנבואי. פסליה של דליה מאירי בתערוכתה זו, נותנים תחושה של מקלט, חיפוש לפני התרחשות אסון ענק, או בניית מחסה לאחריו. האדם הנמלט מהאסון ומחורבן ביתו בונה לו מחסה מעץ. והמבנים מעץ של דליה מאירי, גם אם כוונו להיות רק התבנית שאותה יצקו בהמשך מבטון - הם פסלים ייחודיים, מרשימים עד אימתניים. הצופה חש כמו הוא עצמו נמלט מאסון, או מתכונן אליו. כך או כך, לפסלים יש גם את האיכויות הפיסוליות שדליה יוצקת בהם, וזה מה שהופך אותם מסתם קרשים ליצירת אמנות. כמו למשל, הפסל המיתמר לגובה ונראה כמו טוטם, הוא המשך ישיר ל"עמוד הבלתי נגמר" של ברנקוזי. או פסל אחר, שצילום חללו הפנימי מאזכר שואה. עטיפת עמודי אולם התערוכה בעצים על-ידי הפסלת, יוצרת רקע הולם לפסלים, שלא יהיו כדיסונאנס בחלל אולם התערוכה. בתערוכה אין תחושה שאלו יצירות של "אמנות מושגית" - התואר הניתן לכל ניסיון לאלתר משהו על-מנת שיוגדר "אמנות" (גם אם הוא טבול בחוסר כישרון), ובלבד שה"יוצר" יהיה חלק מה"קליקה" השלטת. דליה מאירי, בכירת פסלי ישראל מזה שלושים שנה, עשתה דרך ארוכה עד שהגיעה ליצירות אלו. תערוכתה בגלריה "דבל" בירושלים באוקטובר 1980, שקיבלה ממני ביקורות נלהבות במעריב ובהארץ בו ביום - הניבה הזמנה להציג לאחר חודשים ספורים תערוכת יחיד במוזיאון ישראל - ומשם נסקה הקריירה שלה. שנים רבות חיה במושב מולדת שבגליל התחתון, ופיסלה באבן יצירות שנחרטו בתולדות האמנות הישראלית. אין דומה לה ב"כתב היד" שלה. נוכחותה ניכרת בכל יצירה. המקוריות שלה הוליכה אותה תמיד קדימה. מהכרת דרכם של אמנים, שחוו קשיים פיסיים כה רבים בהליך הפיסול באבן - במיוחד נשים פסלות - הבנתי מדוע בחרו לעבור לפיסול בחומרים אחרים, הקשים פחות לביצוע, ובלבד שיצירתם המקורית לא תיעצר. כך גם דליה, שעברה לגור במקום סמוך, שם היא יוצרת פורייה מהמעלה הראשונה בהישגיה האמנותיים. היא האנטי-תזה לעקרות-הבית העוברות קורס מהיר בפיסול אצל אמן קלוקל, המלמד להעתיק יצירות ידועות בפיסול תוך שימוש בחומרים רכים, ואחר-כך מביאות את ה"יצירות" לאמן אחר "ה"משפר" ויוצק אותן בברונזה - והרי לכם פיסול הנמכר כה יפה ובקלות לחסרי ידע באמנות, המשתוקקים להתגדר ביצירות אמנות בביתם. חלקו של הפיסול באמנות נעשה באחוזים מועטים לעומת ציור או צילום. וזאת, עקב הקשיים בהליך היצירה. לכן קטן גם בעולם מספר הפסלים, ומכאן - ההערכה הגדולה אליהם. כמו ההערכה לה זוכה דליה מאירי, שמיקומה כיום מקביל ליצחק דנציגר ורודי להמן בדורם, דור הנפילים. תערוכה שמפארת את מוזיאון רמת גן ומעשירה את הצופים בה.