לראשונה, לפי זכרוני, הופך מעצב התפאורה, שהיא בעצם יצירת פיסול, למרכיב הראשי בחשיבותו בהעלאת אופרה. הצלחתה הכבירה הזו של האופרה הישראלית כוללת את כל המרכיבים הנתונים: המוזיקה האלוהית של בלה ברטוק (שהישראלים לא פונקו בהשמעות יצירותיו במסגרת הפילהרמונית), הסיפור הנוקב והמצמרר המבוסס על אגדות האחים גרים, על כחול הזקן שרצח את שבע נשותיו בטירה אפלה וקרה, שהופך כאן לסיפור מתח; וכן התזמורת המצוינת בניצוחו של אילן וולקוב והזמרים המשובחים. יודית, כלה שבאה עם אהובה כחול הזקן לטירתו האפלולית, מקווה שבחום אהבתה תמס את הקרחון הרגשי של בעלה. הסודות הכמוסים שלו, אותם היא מתעקשת לחשוף - חבויים כל אחד מאחורי דלת סגורה. הודות לעיקשותה, הוא פותח בכל פעם דלת אחרת, ואז מתגלה לה עוד סוד אפל מעברו, מאופיו ומהנעשה בטירתו ובמלכותו. כל דלת שנפתחת - מפעימה את הצופים והולמת בהם באופן ויזואלי. הצופה המום מהיופי האסתטי של מיצב פסליו של צ'יהולי, כמותם לא ראו עדיין עד עתה, ואותם יצר האמן הדגול במיוחד להפקת אופרה זו. אפילו שמשמעות מה שנראה היא איומה וזוועתית - בפיסול של צ'יהולי היא מקבלת אופי מופשט יותר, מעודן אך גם נוקב. "חדר העינויים", "חדר הנשק", "האוצרות" וכן הלאה מקבלים ממד פלסטי שונה מהתיאור המילולי. כשם שהסיפור אגדתי, כך עיצוב הבמה בפסלים יוצק נופך דמיוני וצבעוניות מהממת ביופייה, המרככים את המשמעות האיומה של כל המסתתר מאחורי כל דלת. הסיום, עם פתיחת הדלת השביעית, חושף את הנורא בסודות. גם הוא מתגלה בצורה ערטילאית, המשאירה את הצופה לפענחו בעצמו, על-פי דמיונו. שירתם של וולדימיר בראון כ"כחול הזקן", וסווטלנה סנדלר כ"יודית" משתלבת באופן מופלא והרמוני במוזיקה הנפלאה של ברטוק. מעניין אם השם יודית נלקח מהסיפור התנ"כי על יהודית והולופרנס, ומהם הקונוטציות אליהן הוא מכוון. הבס-בריטון של בראון הוא מהיפים והעמוקים ביותר על בימת האופרה הישראלית, גם כשהוא מככב לצידם של סולנים זרים ומהוללים. המצו-סופרן של סנדלר עמוק ומרשים, והמנעד הרחב שלה מעניק עושר לצלילים שהיא משמיעה. כך היא בלטה עוד כשהייתה חברת "האופרה סטודיו", וכך היא ממלאה את שלל תפקידיה באופרה הישראלית כיום. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון מפליאה באיכות צליליה כתמיד, עם הנשפנים המפליאים בכל קטע בהם הם סולנים. בחלק הראשון של הקונצרט הוצבה התזמורת בקדמת הבמה, ולא בכוך למטה כמו תמיד. כאן הם ביצעו את "שירים על מות ילדים" מאת גוסטב מאהלר. מוזיקה עדינה מאוד ומינורית, שכאב על מות יקיריו של המלחין נסוך בה. הסולנית עדנה פרוחניק תואמה להפליא עם רוח השירים הענוגים באופי שירתה. שירים שלא נזקקו לטונים גבוהים או חזקים. בעצם כך שכבשה את הקול והתכנסה לתוכה עם הכאב - העצימה פרוחניק את החוויה המעודנת והלירית הזו. משך הצפייה של האופרה הפעם הוא 25 דקות לשירים. הפסקה, ועוד שעה של האופרה הנהדרת. חוויה נדירה באיכותה, שכמותה אסור להחמיץ בשום אופן.