ליל שבת חנוכה בבית הכנסת "מארה רוד" של הקהילה הגדולה ביותר בדרום אפריקה, סי פוינט, קייפטאון. האולם הגדול מלא מפה לפה. החזן מדליק את הנרות, המקהלה שרה "מעוז צור", כשהיא מלווה בשירה אדירה מפי הקהל. אני מביט סביב ורואה שבתוך כל הקהל הגדול בקושי ניתן להבחין בפנים צעירות. הגיל הממוצע הוא בין 70 ל-80. מעיניהם של אחדים זולגות דמעות. נורמי אייזקסון, השמש בן ה-89, מתרוצץ בין הספסלים עם כמויות בלתי נדלות של אנרגיה, חבוש מצנפת וגלימה שחורה על כתפיו, כדמות מסרט נשכח. הוא מכריז על מספר העמוד שבו מצויים כרגע בסידור או בחומש – הוא זוכר את העמודים בעל פה – ולמרות גילו המופלג הוא מסוגל לצטט בבהירות רבה תאריכים ואירועים בחיי הקהילה בשמונת העשורים האחרונים. הוא עצמו נולד בקייפטאון. הוריו הגיעו מליטא עם גלי ההגירה שבאו לדרום אפריקה בעקבות גילוי מרבצי הזהב והיהלומים בעומק המדינה או מאימת הפוגרומים ברוסיה הלבנה, בפולין ובלטביה. "אתה רואה אותו?", שח לי סטיבן גור, מראשי הקהילה. "היום הוא אולי כפוף מעט והולך בקושי, אבל הוא היה גבר שבגברים". הוא מראה לי תמונה של אייזקסון הצעיר, שרירי וחסון, שהיה מרים משקולות אולימפי וזכה בתארים ובתחרויות במשקל כבד. מאחד החדרים הסמוכים עולה שירה של קבלת שבת. הרב החב"דניק הצעיר, לוי סילמן, מנסה לארגן קבוצה של בני עשרה לתפילה משותפת. מדי שבת מתקיימת תפילה כזו בבית הכנסת. הצעירים באים כי מדובר במפגש חברתי מעניין. הם אומנם רואים זה את זה בבית הספר, אבל בשבת זה אחרת. לקידוש נכנסים גם הילדים הקטנים יותר, המצפים לממתקי שוקולד בתמורה להשתתפותם. "כך הם נמשכים קצת ליהדות", אומר הרב דוד ויינברג, רב בית הכנסת, חב"דניק גם הוא. בכלל, בסי פוינט, שבה כ-5,000 יהודים (מתוך 17 אלף יהודי קייפטאון), יש שישה בתי כנסת, מחציתם מונהגים בידי שליחי הרבי. בית חב"ד מנוהל על-ידי הרב לוי פופאק. ב"ביי קמפ" הסמוכה משרת בקודש הרב פיני הכט, בנו של מנהל בית חב"ד ביוהנסבורג. הרב וינברג הגיע מקנדה; הרב סילמן – מניו-יורק. השניים מנסים בכוח להחזיק את הצעירים קרובים במידת האפשר לערכים יהודיים. בשבת בבוקר התמונה שונה לחלוטין. בית הכנסת מלא למחצה לשליש ולרביע. החזן והמקהלה ממלאים אומנם את תפקידם באמונה, אך מעטים הבאים לשמוע אותם. אלמלא עלה אחד מנערי הקהילה לתורה בהיותו בר מצווה, היה מספר הבאים נמוך עוד יותר. ויש לזכור: בקהילת סי פוינט, שהיא הגדולה ביבשת האפריקנית, רשומות 1,300 משפחות. הווה אומר, יותר משלושת אלפים נפש קשורים בה. נכון, רובם הגדול איננו מחובשי בית המדרש הקבועים. עם זאת, מדובר בקהילה ציונית חמה, תומכת בישראל. לראות את אנשי חב"ד נושאים את התפילה לשלום מדינת ישראל זהו מחזה נדיר. בדרום אפריקה מדובר באירוע שגרתי. בשבת חנוכה נשא הרב ויינברג דרשה והזכיר את אסון השריפה בכרמל. הקהל כולו עמד על רגליו ואמר פרק תהילים פסוק בפסוק. הם מעודכנים בכל פרט. בסי פוינט יש שני בתי ספר יהודיים. באחד, 'החילוני', לומדים כאלפיים צעירים מגיל שנתיים עד 18. בבוקר יש לימודי יהדות במשך חצי שעה. בבית הספר 'התורני', המכונה "בית ספר לילדי הרבנים", לומדים 100 בלבד. שם לימודי היהדות מתוגברים: שעתיים ביום. בשנים האחרונות חווה יהדות דרום אפריקה משבר רציני. אלפי צעירים יהודים קמו ונטשו את בתיהם בדרכם למצוא את גורלם באוסטרליה, בבריטניה או בקנדה. התופעה התפשטה במהירות והמספרים הלכו וגדלו. כמעט לא היה בית שבו לא היה "נוטש" אחד לפחות. מדיניות הממשלה, שהתבססה על "אפליה מתקנת" כלפי השחורים בכל הקשור למקומות עבודה, גרמה לצעירים לבנים, יהודים וגם שאינם יהודים, שהתקשו למצוא מקום עבודה, לחפש את עתידם מעבר לאוקיינוס. אלא שהמשבר הכלכלי במדינות אלה החל נותן את אותותיו. הציפורים הנודדות החלו לחזור. בעיקר מבריטניה, שם היה המשבר הקשה ביותר.

אבל גם כאן, אני מקשה, המצב לא טוב יותר. עם 48 (!) אחוזי אבטלה, מה ציפה להם כאן בבית?

סטיבן-גור עונה: "נכון, אבל כאן יש גם הזדמנויות. בכלל, נראה שהמשבר הכלכלי העולמי פסח על דרום אפריקה. מדיניות המטבע של הממשלה, האיסור המוחלט להוציא כספים מהמדינה וההתנהלות הנוקשה והשמרנית של הבנקים עמדו לדרום אפריקה בשנות המשבר. הדבר מאפשר בכל זאת יוזמות והזדמנויות לצעירים ואכן, בשנתיים האחרונות אנחנו רואים רבים מבנינו חוזרים הביתה".

הפשיעה הגדולה שהיא לחם חוק בערים רבות במדינה היפה הזו, היא תוצאה ישירה של אחוזי האבטלה העצומים. לאחרונה מתמודדת המדינה, ללא כל הצלחה, בתופעת מהגרי העבודה. נשמע מוכר? ישראל, שהאבטלה בה נמוכה מ-8 אחוזים, רואה בכך אסון לאומי. את ממשלת דרום אפריקה נראה שהדבר לא מטריד. מדי יום חוצים את גבולות המדינה עשרות אלפי מהגרים ממוזמביק, מנמיביה ובעיקר מזימבבואה. משטרת ההגירה אינה מכבידה עולה ופה לא יודעים מהו מצוד רציני אחרי עובדים זרים. נחילי המהגרים פושטים על הערים ומבקשים עבודה. הממשלה פונה כמעט בתחינה למהגרים לחזור לארצם. אז, היא מבטיחה, היא תקבל אותם באופן מסודר אם וכאשר יסדירו את מעמדם ויבואו עם דרכון מסודר. מספר הנענים קרוב לאפס. רבים בקהילה היהודית עטו על המציאה. בבתי היהודים תוכל למצוא "עובדים זרים", לפעמים שניים, שלושה וארבעה בכל בית. לרבנית לאה סילמן יש עובדת מזימבבואה. "היא מאוד מסורה, מבשלת, מנקה ומטפלת בשלושת הילדים. אני סומכת עליה אבל היא לא גרה איתנו. בערב היא חוזרת לבית שלה, שם היא גרה עם עוד חמש מחברותיה. רק בשבת היא נשארת ללון בחדר עם התינוק". לעומתם, השחורים המקומיים רואים במהגרים הללו איום רציני שבא לגזול את מקורות פרנסתם. לא אחת זה נגמר באלימות וברצח. 21 שנה אחרי, דרום אפריקה עדיין מחפשת את דרכה אל תוך משפחת האומות. משחקי המונדיאל בקיץ האחרון עשו לה רק טוב, אף שהנבחרת המקומית, ה"בפאנה בפאנה", לא עשתה חיל. בין המריעים לה באצטדיונים ניתן היה למצוא רבים מבני הקהילה היהודית. לא רק כחובבי כדורגל טוב, אלא בעיקר כמי שמאמינים ששלטון הרוב השחור הוא טוב ליהודים לא פחות משלטון האפרטהייד הלבן. שלטון שאולי נעלם, אך אותותיו עדיין ניכרים.

אבל יש משהו שיהודי דרום אפריקה עדיין מתקשים להתרגל אליו. אלה השינויים החברתיים שחלו במדינה עם חיסול האפרטהייד. זה אירע לפני 21 שנה. בפברואר 1990 נזנחה מדיניות ההפרדה הגזעית, המנהיג השחור נלסון מנדלה שוחרר מהכלא אחרי 27 שנה, וההנהגה עברה לקונגרס הלאומי האפריקני. הקהילה היהודית נמנעה בכל אותן שנים מלנקוט צד כלשהו במאבק. לבני הקהילה היה נוח מאוד להיות חלק מהמיעוט הלבן ובכך להינצל מהאפליה והגזענות שכוונו נגד הרוב השחור. מאידך-גיסא, לא מעט ארגונים יהודיים, בעיקר הצעירים שבהם, הצטרפו למחאה הקולנית של האופוזיציה והיו בין מובילי המלחמה נגד האפרטהייד. לא מעט מהם אף נאסרו בשל הדעות האופוזיציוניות שהשמיעו וכמה מהם ישבו בכלא חודשים לא מעטים לאחר שנתפסו בפעילות בלתי חוקית באותם הימים – הדבקת מודעות, פרסום כרוזים וארגון פעולות מחאה. עם זאת, המתח הבין-גזעי והחרם הבינלאומי שהוטל על דרום אפריקה השפיעו על היהודים, במיוחד על בעלי העסקים והאמידים שבהם, וקרוב ל-50 אלף מהם עזבו. העברת השלטון לרוב השחור בתחילת שנות ה-90 הגבירה את החשש לנקמנות כלפי הקהילה היהודית, אולם חששות אלה התבדו. השלטון החדש היה מפויס וראשיו דווקא זכרו את התמיכה הגדולה שלה זכו מצד היהודים בשנות הדיכוי. המצב התייצב וחלק מהיהודים שעזבו החלו לחזור. אנשי הקהילה היהודית בדרום אפריקה אינם ממהרים לחשוף את דעתם על המצב כיום. לרוב תיתקל בפנים חתומות, במשיכת כתפיים, ובן שיחך ימהרו להעביר נושא. הדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא לעורר מרבצו איזה דוב (ואולי במקרה של דרום אפריקה – אריה). הכול בסדר. אנחנו "זורמים" עם המצב. פה הישרדות היא המציאות, לא ה"ריאליטי". הקמת מדינת ישראל, שלאורך שנים הייתה בין ידידותיה היחידות של ממשלת המיעוט הלבן, העלתה את קרנם של היהודים במדינה. המפעל הציוני, הבריחה מאירופה, המאבק בבריטים לעצמאות והבידוד הבינלאומי גרמו לדרום אפריקנים לראות בישראל אחות טבעית. כיום מתרבות בדרום אפריקה קבוצות אנטישמיות בעקבות התחזקותם של גורמים איסלאמיים מאז חילופי השלטון, כשהשיא הוא, כמובן, ועידת דרבן הזכורה לשמצה.

בכלל, נראה שאולי לא היה קל להוציא את דרום אפריקה מהאפרטהייד, אבל קשה הרבה יותר להוציא את האפרטהייד מדרום אפריקה. פנואל, צעיר כהה עור, היה נער בן 15 בכפר קטן מדרום ליוהנסבורג כאשר מיליציות של שחורים הגיעו וניסו לחטוף את נערי הכפר להצטרף לפעולות המחאה האלימות. "ברחתי לבוש (יער) וישנתי שם כמה ימים עד שנעלמו", הוא מספר. "בכפר לא הרגשנו כל כך את האפרטהייד. רק כשהגענו העירה אסור היה לנו להיכנס למקומות מסוימים כמו חנויות ומסעדות, להסתובב באזורים כאלה או אחרים. למשל, לשחורים הייתה הכניסה לפארקים הלאומיים, בהם הקרוגר פארק הגדול והמפורסם, אסורה בהחלט". צחוק הגורל. היום פנואל הוא מדריך ונהג ספארי בקרוגר פארק. הוא יושב עמנו בבקתה בלב הפארק, נהמות האריות הרעבים ברקע, ומספר את סיפורו. "עדיין יש רבים מהלבנים שרוצים בסתר ליבם לחזור לאפרטהייד. במיוחד בקרב הזקנים, הדור המבוגר. יש מפלגות פוליטיות שמטיפות לכך בגלוי. זה לא נדיר להיתקל בגזענות אפילו היום, עשרים שנה אחרי".

לשחורים וללבנים יש הזדמנויות שוות כיום?

פנואל מחייך: "זה ייקח שניים או אפילו שלושה דורות כדי שתהיה הזדמנות שווה לכולם. אבל זה מתקדם. באיטיות, צעד אחרי צעד. השחורים עדיין נחשבים נחשלים יותר, בכפרים שלהם יש רמת השכלה נמוכה, הפשיעה חוגגת. יחד עם זאת הממשלה מעודדת שחורים לצאת ללמוד. יש הקלות רבות, ואלפי משרות ממשלתיות שמורות לשחורים".