|
לא יכולות להינתק מן הספרים
|
|
|
דבריו של ד"ר אבריאל בר-לבב, ראש המחלקה להיסטוריה של האוניברסיטה הפתוחה, על י"נ שמחוני, המתרגם הנשכח של יוסף בן מתתיהו, ריגשוני מאוד ("תרבות וספרות", 14.5). (דברים שבאו בעקבות דברים קשים על תרגומו, משל בצלאל בר כוכבא, בגיליון קתדרא 100.) הם הזכירו לי את דודתי ז"ל, ד"ר רבקה פיינר. רבקה הייתה תלמידת הגימנסיה בלודז' כשהתאהבה עד כלות במורה ד"ר י"נ שמחוני, שהחזיר לה אהבה. הם התארסו ונשבעו שבועת-אמונים זה לזו ולארץ ישראל. אלא ששמחוני לא זכה, חלה ומת בן 42, כמסופר אצל בר-לבב. רבקה פיינר ואחותה, בנותיו של הרב פיינר מלודז', עלו ארצה בסוף שנות העשרים. רבקה לא נישאה לאיש עד יום מותה. י"נ שמחוני היה ונשאר אהבת-חייה היחידה. רבקה פיינר עלתה לארץ כדוקטור לכימיה, והייתה ידידת המשפחה של הוילבושביצים, התעשיינים הממציאים ובעלי המאפייה, ושל מניה שוחט, אחותם. היא קבעה מושבה בחיפה וייסדה, בין השאר, את ספריית הכימיה בטכניון. שנים רבות ניהלה את הספרייה, עד שהודחה בצעד בוטה וגס על-ידי המנהל רב-אלוף יעקב דורי. אישה עדינה ונאורה, חכמה ורגישה שכמותה לא פגשתי בחיי. היא הייתה בת דודתה של אמי, לולה גוטסדינר פורת, ושימשה לה מעין תחליף לבית ההורים כשעלתה אמי הצעירה לארץ. עד סמוך למותה נהגה לבקרנו בקיבוץ פעמיים בשנה, בחג הפסח ובראש השנה. היא סבלה מאוד מהחמסינים, ומשום מה בביקוריה תמיד היה מפתיע אותה איזה חמסין. זכורים לי עדיין הווילונות הכבדים שאמי הייתה מכסה בהם את החלונות, כדי להקל מעט על סבלה של הדודה רבקה. בחיפה מצאה לה חברות דגולות כלבבה, ובהן מרים פרי, מראשוני המתיישבים באחוזה. מרים הייתה אמם של ישעיהו - שושיק - פרי, מזכ"ל תנועת הקיבוצים לשעבר, איש קיבוץ מחניים, ושל אחיו דן פרי, מראשוני החברה להגנת הטבע. האדריכלית צנגן, וגם אמה של אשת הרדיו הוותיקה חיותה דביר הייתה בין ידידותיה הקרובות. רבקה התגוררה כל חייה ברחוב מסדה שבהדר, ונפשה נקשרה בנופה של חיפה. דווקא בשנותיה האחרונות נטיתי להאזין לסיפוריה מימים ראשונים, ימי עלייתה, ייסוד הטכניון, תולדות הוילבושביצים ועוד ועוד. היא הייתה מעיין נובע של סיפורי קורות הזמן. ובאיזה חן טוותה את סיפוריה ובאיזו חוכמה! לימים, כשקראתי את סיפורו הנפלא של ש"י עגנון "שבועת אמונים", אמרתי לעצמי שאולי לא סיפר בו עגנון דווקא את סיפורם של רבקה פיינר וי"נ שמחוני, אבל אין ספק שהיו והיו זוגות מופלאים שכאלה בתולדות הדור ההוא. ועל אחדים מהם גם נכתב לא מעט. י"נ שמחוני שתירגם את מלחמות היהודים ליוסף בן מתתיהו תרגום מעולה, שדורות של קוראים עבריים התחנכו עליו לא זכה ליהנות מפירות תרגומו. אבל רבקה פיינר, ארוסתו הנצחית, נהגה להעניק את כרכי התרגום כמתנת בר/בת-מצווה לבני ולבנות מקורביה וידידיה. אף על-פי שידעה, שיש בהם שנטייתם היא מדעית טכנולוגית. לעניות דעתי, היא מצאה בהענקת הספרים דרך לחיות בזיכרון את אהוב נעוריה היחיד. לא פחות מעניין הוא סיפור גלגוליה של אחותה הצעירה. היא התאהבה, בהיותה סטודנטית צעירה ותוססת, באוניברסיטת הסורבון שבפריס, בקומוניסט פורטוגלי צעיר מבית מכובד, והשתתפה איתו במלחמת ספרד. כשנתכונן משטרו הדיקטטורי של סלאזאר, נמלטו השניים לעיר ביירה שבמושבה הפורטוגלית מוזמביק. שם ניהלה במשך שנים רבות את הספרייה העירונית. עודני זוכר איך התרגשתי בילדותי כשהיו מכתביה מגיעים לקיבוץ הקטן. ואת שמחתי וגאוותי על בולי מוזמביק הצבעוניים, הנהדרים, שהיו מקשטים את מכתביה אל אמי ז"ל. רק את החידה של הגורל היהודי, חידת חייה, התקשיתי לפתור: בתו של רב מלודז' שבפולין נהפכת לסטודנטית קיצונית בפריס, יוצאת ללחום בספרד, גולה למוזמביק, אך אינה יכולה להינתק מעולם הספרים - ממש כאחותה, הד"ר רבקה פיינר, שהתארסה בצעירותה לד"ר י"נ שמחוני, עילוי מבטיח שלא זכה, ונשבעה לאהובה שבועת אמונים עגנונית, ואולי גם רומנטית יותר ובוודאי טראגית יותר. - (נדפס לראשונה במוסף תרבות וספרות של 'הארץ')
|
