אם יונתן פולארד אכן יֵרד ביום מן הימים באחד החודשים הקרובים מסולם המטוס בשדה התעופה בן-גוריון, פוליטיקאים רבים יריבו על הקרדיט. הכישלון כידוע יתום, אך לניצחון אם יושג ישנם הורים מאמצים רבים. אבל אם המאמץ של השבועות האחרונים יוכתר בהצלחה, ההורים הביולוגיים שלו בזירה הפוליטית הם אורי אריאל מהאיחוד הלאומי ורונית תירוש מקדימה. מי שעוקב מקרוב אחר פעילותם של השניים בעניינו של פולארד, נחשף לשיתוף פעולה נדיר בנוף הפוליטי-מעשי, ענייני ונקי מכל רבב על-אף חילוקי הדעות שמתעוררים בדרך. התנהלות אחראית של הורים שחובקים ילד משותף, כשהדאגה לשלומו ולביטחונו בראש מעייניהם. גם ישיבת השדולה הפרלמנטרית למען פולארד ביום שני שעבר הייתה חריגה במקצת. כמות דו-ספרתית של פוליטיקאים נרשמה באירוע, כשביניהם שר בכיר בממשלה (שר התשתיות עוזי לנדאו) ושני סגני שרים: אורית נוקד ואיוב קרא. אבל השר לנדאו נחבא אל הכלים כשהוא יושב בשורה מאחור. "לא באתי להופיע, באתי להזדהות", הסביר לי כשהתפלאתי למראה שר שיושב לו בצנעה על כיסא ליד הקיר. שאר הפוליטיקאים הסתפקו במספר מילים, כשרק חלקם מדברים למיקרופונים. הם ויתרו על הבמה לטובתם של לורנס קורב, ששימש סגן שר ההגנה האמריקני בשנים שבהן נערך משפטו של פולארד, ואשתו של הסוכן הכלוא, אסתר. אסתר פולארד ריגשה את הנוכחים עד דמעות תוך שהיא עצמה פורצת בבכי, כשהקריאה מכתב מאופק ששיגר פולארד לראש הממשלה נתניהו בבקשה לפנות בדחיפות לנשיא ארה"ב בעניינו. היא סיפרה כי לראשונה זה שנים רבות לא הקשיב פולארד לפרטים שרצתה למסור לו על ישיבת השדולה בעניינו, משום שהיה כל כך חלש עד שהתקשה להחזיק במשך זמן רב בשפופרת. אשר ללורנס קורב, מדובר באיש שחולל מהפך בפרשה. גילוייו האחרונים שלפיהם את גורלו של פולארד הכריעה ההצהרה הסודית של שר ההגנה ויינברגר, שטען כי לפולארד חלק בהסגרתם של מספר סוכנים אמריקנים לקרמלין, הפכו את יונתן פולארד לאלפרד דרייפוס של המאה העשרים. קורב, שפתח בקמפיין לא בגלל מניעים פוליטיים או אחרים אלא מסיבות מצפוניות בלבד, חשף את היותו של פולארד קורבן לעלילת שווא. הוא נזהר מלהגדיר אותה בבירור כאנטישמית אבל המבין יבין. השדולה למען פולארד, אגב, לא רשומה כשדולה פרלמנטרית רשמית. בכנסת הקודמת אריאל דווקא רשם את השדולה, אבל בקושי ח"כ או שניים הגיעו לישיבותיה. המאבק לא המריא. עת להשליך אבנים ועת לכנוס אבנים. הגיעה שעת כושר, ועתה, מבלי שתירשם באופן רשמי, השדולה מצליחה להזיז הרים. 109 ח"כים חתמו על המכתב לנשיא ארה"ב בבקשה להעניק חנינה לפולארד. כלומר, הכנסת כולה מלבד חברי הסיעות הערביות, שאיש כמובן לא ציפה לתמיכתם. לאחר החתימה, הגיע תפוח האדמה הלוהט לפתחה של לשכת רה"מ. מכאן והלאה הסיפור - כיאה לסיפור אמיתי - חדל להיות ורוד. אמנם, הוא גם לא הפך שחור. מחד-גיסא, נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שהכיר בפולארד כסוכן ישראלי. קודמיו בתפקיד התמהמהו. אשר לשרון, לפועלים בעניינו של פולארד טענות קשות כלפי האיש, כולל הערכה כי לא ראה שום צורך בשתדלנות למענו. נתניהו אף ניסה להתנות את השתתפותו בוועידת וואי ב-1998 בשחרורו של הסוכן הישראלי. יצאתי אז לוושינגטון מטעם העיתון לצד שאר הכתבים שסיקרו את הוועידה. ימים ספורים לפני חתימת ההסכם נפוצה שמועה כי פולארד יעלה למטוס של ראש הממשלה ויגיע איתנו ארצה. הסוף ידוע. ראש ה-CIA איים להתפטר אם פולארד ישוחרר, וקלינטון טען באוזניו של נתניהו כי הוא מנוע מלעמוד על דבריו. גורמים בכירים שהשתתפו במגעים מעריכים היום כי קלינטון מלכתחילה הוליך את נתניהו שולל. האיש, כפי שמאות מיליוני צופים נוכחו לדעת בפרשת מוניקה לוינסקי, הוא שקרן מדופלם. מאידך-גיסא, נתניהו סירב ערב צאתו לוושינגטון לפני כחודש וחצי לקחת עִמו את מכתב הח"כים. פחות מיממה לפני כינוס השדולה, ביטל את השתתפותו המתוכננת באירוע. העילה הייתה נוכחות התקשורת בישיבת השדולה. כאילו אי פעם התנהלו אירועים שכאלה ללא נוכחות תקשורתית. למעשה, מדובר בוויכוח שהתנהל בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 סביב פתיחת מסך הברזל בבריה"מ - מה מועיל יותר, מאבק ציבורי או דיפלומטיה שקטה. הבעיה היא שדיפלומטיה שקטה היא כסות מצוינת לחוסר מעש. בקדנציה הקודמת יזם יו"ר הוועדה לביקורת המדינה דאז, זבולון אורלב, חקירה של הטיפול בעניינו של פולארד. מבקר המדינה קבע אז כי ממשלות ישראל לדורותיהן לא השקיעו מאמצים הולמים. מה גם שמבחן התוצאה מדבר בעד עצמו. לפני כשלושה שבועות, בעקבות התבטאויותיו של קורב, כינס יואל חסון את הוועדה לביקורת המדינה לדיון מחודש בעניינו של פולארד. מזכיר הממשלה צביקה האוזר הופיע בפני הוועדה והודיע כי פנייה רשמית של ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב לא עומדת כרגע על הפרק. ימים ספורים לאחר מכן ניגשה רונית תירוש לנתניהו במליאה וסיפרה כי בכוונת השדולה לארגן כנס בהשתתפותו של לורנס קורב. תירוש ביקשה לדעת אם לדעתו הכנס לא יקלקל. נתניהו אמר שלא, ושהוא עצמו מוכן להשתתף בכנס. למעשה, קורב הגיע במיוחד מארה"ב בידיעה שראש הממשלה עומד להופיע בישיבת השדולה. נתניהו עודכן כי הישיבה תיערך ב'אולם ירושלים', אולם גדול שבו נערכות מדי שבוע ישיבות סיעת הליכוד. לשכת נתניהו אישרה את הגעתו בדואר אלקטרוני שנשלח לאורי אריאל. רק אז פנה אריאל לקורב וביקש ממנו להגיע. ביום ראשון אחרי הצהריים הודיעה לפתע לשכת רה"מ שנתניהו לא יגיע. העילה כאמור הייתה הנוכחות התקשורתית. אורי אריאל, שלאורך כל הדרך דרש כי תבוא פנייה רשמית וגלויה מצדו של ראש הממשלה, טען כי מדובר בהיתממות. לשכת רה"מ הציע לקיים פגישה בפורום סגור לאחר ישיבת השדולה. אריאל ביקש שבפגישה יהיה נוכח לפחות עיתונאי אחד עצמאי. לשכת רה"מ הציעה להזמין נציג של לע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית). אריאל דחה את ההצעה מכול וכול. תירוש לעומת זאת קיבלה אותה. לאחר ישיבת השדולה נתניהו קיבל בלשכתו לשיחה את לורנס קורב, את אסתר פולארד, את השופט בדימוס צבי טל ואת אפי להב, מהפעילים הבולטים שעוסקים בפרשה. תירוש, שהשתתפה אף היא בפגישה, קבעה את הרשימה. הפגישה נמשכה קרוב לשעה. אריאל ותירוש לא החליפו האשמות. הם דווקא מפרגנים זה לזה. כל אחד והטקטיקה שלו. חשובה התוצאה: המסר שיצא מישיבת השדולה היה אותו מסר שהועבר בפגישה הסגורה. מי שרוצה לקנות שקית חלב, אמרה אסתר פולארד, צריך לבקש שקית במכולת. מי שרוצה שארה"ב תשחרר סוכן ישראלי, צריך לבקש. התקופה, מדגיש לורנס קורב, היא תקופת חנינות בארה"ב. ערב חגיגות חג המולד. כך שמדובר בשעת כושר. נתניהו נתן בסופו של דבר את הסכמתו. האם הסכמתו היא עדות לעסקה מדינית מתרקמת או לוויתור ישראלי כלשהו? תירוש חושבת שלא. אז למה ראש הממשלה מסכים לפנות אישית לנשיא האמריקני, שאלתי אותה, הרי אין יחסי ידידות ואמון בין השניים. אין קשר, היא אומרת. הייתה ידידות בין אולמרט ובוש והדבר לא עזר. מה שחשוב פה זו הפנייה לדעת הקהל האמריקנית באמצעות הפנייה לנשיא. 40 חברי קונגרס כבר כתבו מכתב לאובמה בבקשה לחון את פולארד. 40 מתוך 435 זה לא הרבה, אך זאת סנונית ראשונה. בקואליציה גם כן שותפים להערכה שלא מדובר בעסקה מדינית. גורמים בממשל האמריקני הודיעו כי שחרורו של פולארד לא עומד על הפרק. גם הכחשה היא משהו. לפני כן כלל לא התייחסו לנושא. הכוונה היא, מעריכים מנהלי הקמפיין, שמבחינת האמריקנים נתניהו אמור לנהל איתם מו"מ. סיפור יפה על שיתוף פעולה פוליטי מקיר לקיר. ואולי, ניצוץ של תקווה.