לקוראי טור זה יש עוד כחודש עד נעילת תערוכתו של ידיד רובין במוזיאון תל אביב. רוצו שלא תחמיצו. לאוהבי אמנות מזומנת חוויה ויזואלית רגשית ואסתטית ומפגש עם תמונותיו של צייר ישראלי גדול, שהיה חבוי עד תערוכה זו מעיני רוב הציבור בישראל. תמיד נפל בין הכיסאות עכשיו הוא על הבמה, במקום הכי טוב, במקום שרצה להיות.
סיפור חייו של ידיד רובין, 72, יליד ותושב קיבוץ גבעת חיים מאוחד, מקפל בתוכו אווירה בת שנים בה אמן פלסטי, בישראל, לא יכול היה להתקיים, ובעיקר לא לקבל הכרה מהממסד האמנותי אם לא היה שייך ל"קליקה הנכונה". הקליקות הנכונות היו בשנות החמישים הקליקות של סטימצקי זריצקי שטרייכמן וחבריהם, ציירי המופשט, שבדיוק כמו במאבק מפלגתי המוכר לנו, הקיאו מתוכם את הצייר או הפסל שהעיז לצייר בסגנון עצמאי או חלילה "פיגורטיבי" או חלילה כל זרם שלא היה הזרם "הנכון" לתקופה. בשנים מאוחרות יותר הייתה הקליקה של רפי לביא, חבריו ומעריציו, שאבוי לצייר שלא היה מחובר לאותו סגנון, אותה "דרך"(כן כמו במפלגה), אותו הלך רוח אמנותי ואותם אמצעי ביטוי כמו "כולם". הבון טון בקליקה הנ"ל היה לצייר בסגנון קונצפטואלי, או מופשט לירי או בסגנון דלות החומר וכיוצא בזה.
בין אלה שלא התחברו היה גם הצייר הגדול, אף הוא "תגלית" חדשה יחסית, אלי שמיר מכפר יהושע, וכמוהו ידיד רובין מקרית חיים מאוחד מבוגר ממנו בכ-15 שנה, שני ציירים ישראלים, שאולי מעולם לא נפגשו. מעט משותף בין שני הציירים, אבל שניהם לא "התחבבו" על הממסד אך ציירו כל חייהם ציורים בלתי נשכחים ועוצרי נשימה, כל אחד בעולמו המיוחד והשונה. שניהם, אגב, מציירים נופים ארץ ישראלים כל אחד בדרכו המיוחדת מתוך תאוות הציור, חמדת הצבע והנוף, קוסמי מכחולים.
אחרי שנדחה על-ידי כל בעלי הגלריות הנחשבות, ידיד רובין הקיבוצניק הבודד "התגלה" בגיל 52 על-ידי בעלת גלריה שלוש, נירה יצחקי, הראשונה שפתחה בפניו את דלתות הגלריה שלה ואף ערכה לו תערוכות בחו"ל. מאז שנת 1990 הפך ידיד רובין לחביבם של אספנים ישראלים נחשבים. במהלך חייו היה תמיד ילד קיבוץ נאיבי, שגם בקיבוץ שלו לא היה מי שיעריך את עבודתו ומקסימום הניחו לו לצייר מבלי שנפקד מקומו מכל העבודות בענפי הקיבוץ המחייבים. רובין חש תמיד כלא רצוי, כשמישהו שתמיד נופל בין הכיסאות.
רצוי או לא, הצורך לצייר היה חזק מכל. רובין למד גם בוינה, גם בתל אביב. נצמד לקליקות וניסה לצייר "לפי הזרם", אבל... הזרם הפרטי שלו חזק יותר, התאווה לצבע חזקה מכול טרנד. הבדים של ידיד רובין גדולים וגדושי צבע. חלקם נראים כשטיחים ענקיים, אולי מרבדי פרחים ש"מצולמים" ממעוף הציפור, אחרים, שטיחים של נוף רחב ממזרח למערב מצפון לדרום מאופק לאופק. ברושים כחולים בכחול דיו עמוק של לילה מואר, עצים אדומים שורות אינסופיות. שדות חרושים בתלמים כחולים, ברושי תכלת שמיים בהירים. שטיחים אדומים פראיים מתחברים למרחבים ורודים וסגולים. הבדים בטכניקה של צבע סמיך עשוי שכבות שכבות, לעתים צבעים שקטים כנהר רגוע ואחרים צבעוניים כסערה של בריאת גן עדן.
חוויה מטהרת של צייר סוער, בטוח בפלטת הצבעים שלו, נאיבי, ילדותי, בוגר, בטוח בעצמו, אינטואיטיבי, מעניין ומרגש. טוב שמוזיאון תל אביב שהתחמק מלהתעניין בצייר זה נזכר בגדולתו.
