"לא עשיתי סטטיסטיקה כדי לברר אם אני השחקן שהופיע בהכי-הכי הרבה סרטים בארץ. אני חושב שעברתי את העשרים ולא בטוח...אני שחקן שהופיע בכל התיאטראות בארץ. כמעט אין תיאטרון שלא הופעתי בו...לא יכול לשבת במקום אחד. כל דבר קבוע לא לרוחי. אני לא אוהב מנוחה. לדעתי, יש ניוון במנוחה...אני מוותר על הרבה דברים כדי שיהיה לי החופש שלי. לכן, אני מחליף מסגרות כל הזמן..." תל אביב. 22.9.72. כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים. הדובר, בכנות מתפרצת מעומק הלב, היה יוסף שילוח. אז רק בן 31 וכבר אחד השחקנים העסוקים בארץ. אז רק בן 31 וכבר נושא הדגל החברתי. כבר אז ריחף מעליו אי השקט שלימים ניפץ וריסק את הקריירה העשירה שלו בטרם עת. עכשיו, רק עכשיו, בלכתו מאיתנו שבע תהילה וחולי, ייאלץ להסכין למנוחת-עד שאין חזרה ממנה. במרוצת השנים ראיינתי פעמים נוספות את שילוח שתמיד היה מרתק בשיחו, כן מאוד ושופע קסם אישי. מכל הראיונות, אני מעדיף לחזור לאותו ראיון מ-72', שממנו עולים פרטים בלתי ידועים על האיש בטרם הפך, לדעתי לא מבחירתו, לאחד ממלכי סרטי הבורקס. "נולדתי בחלק הרוסי של כורדיסטן", סיפר. "קראו לי בהתחלה סיירוס יוספיאן, שם ארמני, דווקא. סיירוס זה בא מכורש. יש לי הרבה שמות, אולי שבעה. כשעליתי לארץ, שלחו אותי לקיבוץ. כששאלו מה השם שלי, אמרתי ...יוסי כהן. כשהתגעגעתי לשם שלי, שיניתי לסיירוס יוספי. את הקריירה התחלתי כיוסף שלום. מזה עברתי לשילוח ונעצרתי. אולי אשנה עוד פעם... "הייתי הילד ה-11 בין 12 ילדים. ב-48' הגענו מהעיר הקטנה והיפה שלנו לטהרן, שם חיינו שנה במחנה-מעבר שמשום מה שכן ב...בית הקברות היהודי. כנראה, לא היה מקום אחר לאכסן את היהודים אלא באוהלים בין הקברים. "בן שמונה-תשע הייתי כשהגענו לארץ בטיסה מטהרן ללוד. איזו קבלת-פנים. הכניסו אותנו לתאים עשויים מבד יוטה דק וריססו אותנו באיזו אבקה. התגלגלנו ממקום למקום והגענו למעברת שיכון המזרח, בראשון-לציון. עבדתי במשק-בית אצל הפרדסן סגל. אז עוד לא היה חוק חינוך חובה. משם התגלגלתי לקיבוצים בית-קשת ונחשולים. בסוף גמרתי את העממי בשכונה בראשון. "רציתי ללמוד בתיכון, אבל לא הייתה אפשרות. כנער, התגלגלתי בין כל מיני עבודות, לאחר שנשבר לי הגב מאיסוף צנוניות אצל אחד מעשירי ראשון. החלפתי עבודות כל שני וחמישי. אלקטרוניקה. מסגרות מכנית. בניין. סבלות. ומשחק? - זה לא היה לי בראש. מה שהרווחתי, השקעתי בקניית ...תופים ולצד העבודה ביום הייתי מתופף בערבים בחתונות, גם במעברות, לעתים לאור לוקסים. "אחרי שנה בצבא, נפצעתי והייתי שנה וחצי מאושפז בבית-חולים. זאת התקופה שהשפיעה הכי הרבה על החיים שלי. הרגל הייתה בגבס וכשהייתי מרותק למיטה בתוך חדרון קטן היה לי הרבה זמן למחשבות לגבי מה שאני צריך לעשות עם החיים שלי. "החלטתי להיות שחקן. הגעתי למחזור הראשון של 'בית צבי' שבו למד זאב רווח. כשהודיתי שההשכלה שלי עד אז הסתכמה ב...שנה וחצי יסודי נטו, לא התלהבו לקבל אותי. למזלי, היה שם במאי צרפתי שלא התרשם מההשכלה הפורמלית המאוד מצומצמת שלי. 'בית צבי', שם היו חבר'ה שקראו לי כורש, היה המקום הראשון שבו למדתי באופן מסודר שלוש שנים. בערבים עבדתי בניקיון במפעל ותופפתי בחתונות. משם הייתי מביא אוכל לחברים בכיתה. "תיאטרון 'אהל' היה התיאטרון הראשון שלי. עברתי מבמה לבמה עד שעם מילגה מקרן התרבות אמריקה-ישראל הגעתי לחצי שנה של השתלמות בלונדון. עד אז היו לי רגשי נחיתות על שלא ראיתי שום דבר מחוץ לתחומי הארץ. אני, שהתחנכתי על ברכי התרבות המזרחית, חשתי כמיהה לתרבות האירופית. המסקנה שאיתה חזרתי משם הייתה מפתיעה ולפיה עם כל הניצוצות בלונדון, התיאטרון בארץ לא פחות טוב. אין שם פוטנציאל כזה של שחקנים. מה שחסר לנו זו מסורת של תיאטרון. עדיין לא יודעים אצלנו לטפח ערכים פנימיים שלנו ומתייחסים למחזאות מקורית כאל... מונגלואיד (שילוח יצא באותו זמן בהצגה שכתב וזה לא היה קל לו- י.ב.). לדעתי, חובה להעלות כאן על הבמה אף ההצגות המקוריות הגרועות ביותר. הרי שקספיר לא זקוק לקהל הישראלי כדי להתגלות; המחזאים בני הארץ - כן.