סינגפור הצליחה בזכות מדיניות ארוכת טווח מעודדת צמיחה והשקעה בתשתיות ובהון אנושי. ממשק קטן ועני בשנות ה-60 היא נהפכה למעצמה כלכלית מפותחת. התמ"ג של סינגפור רשם ב-2010 את העלייה השנתית החדה ביותר מאז הכרזת העצמאות שלה, לפני 45 שנה, עם גידול של כ-15% לכ-290 מיליארד דולר, שיעניקו תוצר לנפש של 57 אלף דולר, לעומת 28.5 אלף דולר בישראל.
הבעיה היא שבישראל, הפתרונות המוצעים במישורים הכלכליים-חברתיים נועדו לטפל בבעיות נקודתיות. קנדל מבין שההתנהגות הזו נבעה גם מהצורך לפתור את הבעיות החמורות שעמן התמודדה ישראל בהיסטוריה שלה, כמו הצנע בשנות ה-50, ההיפר-אינפלציה בשנות ה-80 וגלי העלייה הגדולים של שנות ה-50, ה-60 וה-90. את כל אלה ליוו כמובן גם האיום הביטחוני התמידי והיקר והמלחמות. המציאות הזו הקשתה על קובעי המדיניות להתפנות לתכנן שנים קדימה.
ראייה ארוכת טווח אינה מנוגדת לאינטרסים פוליטיים?
"אני לא חושב שהיא מנוגדת. נכון שהרבה יותר קל לגזור החלטות לטווח קצר, אבל יש מוקדים של חשיבה ארוכת טווח בממשלה, באוצר וגם במשרדים נוספים. הבעיה היא שאין משהו שמאחד ביניהם. אם נוכל לקחת את המשאבים שקיימים כיום, לעבות אותם ולשים במסגרת אחידה כך שיהיו מתואמים ושיעצימו אחד את השני, אז נראה שינוי. אני לא יודע אם מדובר בשינוי מבני דרסטי, אבל צריך שחלק קטן מהממשלה יהיה בעל ראייה ארוכת טווח".
אצלנו נוהגים להקים ועדה.
"אני בממשלה שנה וחצי, וכל פעם שיש בעיה אנחנו מקימים ועדה. בוועדות אתה מקבל את כל האינטרסים ונקודות המבט, וההמלצות מועברות לדרג הפוליטי. זה לא תמיד פתרון רע. הבעיה היא שמי שיושב בוועדות הם אנשים שמטפלים בהמון נושאים יום-יומיים, והוועדה היא לא בהכרח הנושא הכי חשוב שהם עוסקים בו.
"במלזיה, למשל, כשרוצים לעשות שינוי גדול, מקימים ועדה של 20 איש מכל מיני תחומים. הם מנתקים את האנשים האלה לשמונה שבועות מכל עיסוק, מה שמאפשר להם להתרכז רק בזה. כשנגמר הזמן הם מביאים תוכנית של 500 עמודים שכוללת עבודת מטה עם הגדרת הבעיה, הפתרונות האפשריים, הפתרונות המומלצים ואיך מיישמים אותם - עד לפרט האחרון.
"אני לא בטוח שהאפשרות הזו ישימה עבורנו, כי נצטרך להחזיק הרבה יותר אנשים בממשלה. נכון יותר עבורנו להחזיק כמויות קטנות של אנשים שיתמחו בחשיבה ארוכת טווח. מלות המפתח לאנשי הוועדה הן זמן, תמריצים ויכולת. העבודה צריכה להיעשות תוך שיתוף פעולה, וצריך שהרקע של האנשים שייבחרו יהיה חשיבתי ולא ביצועי. הם צריכים לבוא מחברות ייעוץ ומהשוק הפרטי. הממשלה בסינגפור החליטה על הפנייה של 45% מהשכר לפנסיה, וזה כסף שהושקע בתשתיות ובנייה למגורים. זו הייתה התגייסות לא פשוטה - האזרחים נשארו עם חצי מהשכר שלהם".
המשטרים במלזיה וסינגפור אינם דמוקרטיים.
"אף שסינגפור לא דמוקרטית, זה לא המשטר של סטאלין (קנדל הוא יליד ברית המועצות לשעבר, ומשפחתו הייתה מסורבת עלייה; ר"ש וש"מ). האזרחים הסינגפורים ראו כל שנה שרמת החיים שלהם עולה. יש גם הבדלים בדיקטטורה - אתה יכול להיות הרסני ואתה יכול להיות בונה. נכון שזה הרבה יותר פשוט כשיש אדם אחד שבוחר כמה אנשים ואומר להם: 'שבו במלון שמונה שבועות ותביאו לי מסקנות'. גם בצרפת יש מנהיג שיש לו מספיק אופק ויכולת להורות להביא לו תוכנית".
אומרים שאי-אפשר לשנות כמעט כלום בישראל עד שלא תשונה שיטת הממשל ועד שלא יהיה שלום.
"ברור שאם נשנה את שיטת הממשל הדברים יהיו יותר פשוטים. ובכל זאת, אלה לא תנאים הכרחיים. אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים כי יש כאן הרבה רצון טוב. יש בישראל קונצנזוס למטרות ארוכות טווח, וזה מדהים. כולם רוצים מדינה עשירה, פחות מפולגת, איכות סביבה, חוב פחות גדול, הזדמנות וחינוך יותר טוב".
זה טריוויאלי שיש קונצנזוס על כך. ברור שכולם רוצים איכות חיים וחינוך טוב.
"הדרכים אינן טריוויאליות, וצריך למפות אותן. ברגע שיש לנו את כל המיפוי אנחנו יכולים לדרג סדרי עדיפויות - זה תפקידה של הממשלה. הממשלה לא נבחרת כדי לשנות חוקי כלכלה, אלא לברור עדיפויות.
"הייתה פעם מפלגה ברוסיה שהמצע שלה הורכב משני סעיפים - הפחתת מחיר הבירה ופתרון בעיית האנרגיה. זה עשה אותה פופולרית מאוד. הם הבטיחו לחוקק חוק שיקבע כי טמפרטורת רתיחת המים תהיה 80 מעלות. זה לא מה שאנחנו מצפים מהדרג הפוליטי, אבל חלק מהצעות החוק אצלנו נראות לא פחות מצחיקות. אפשר לשאול מה חשוב לנו יותר כרגע: להיות עשירים יותר או שוויוניים יותר. זו שאלה שלכלכלן אין עליה תשובה. אבל ככלכלן, אני יכול להגיד 'אם תעשה כך וכך אתה תהיה עני יותר ושוויוני פחות', וכך לדרג חלופות שונות. בשביל זה צריך אנשי מקצוע. החלק הזה של התהליך צריך להגיע עם ראייה קדימה".
לא עובדים כך כיום?
"יש הרבה דברים שהם עדיין אינסטנט. למשל, יש עלייה בעוני - אנחנו צריכים לפתור את זה. אבל אי-אפשר לפתור את זה עכשיו, אלא רק בעוד עשור. אני לא רואה אף אחד שעכשיו יושב ובוחן אלמנטים שקשורים לזה, כמו תעסוקה, ומכין תוכנית עבודה ארוכות טווח כדי שהאנשים העניים כיום לא יעמידו עוד דורות שלמים של עניים".
יש לנו בעיה גדולה במערכת החינוך.
"זה טוב לדבר על שוויוניות בבתי ספר, אבל צריך לשאול מה הילדים האלה מקבלים. האם כל ילד מקבל כלים שיעזרו לו לפי היכולות שלו ולפי השאיפות שלו? אני לא בטוח שזו השאלה שנשאלת. מדברים הרבה על התוצאות הגרועות במבחנים בינלאומיים - מה שלא מבינים הוא שהמבחנים האלה הם תוצאה של תהליכים שעבדו עליהם לפני עשר שנים. כשהילדים שלי באים ואומרים לי קיבלתי ציון כזה או אחר. אני אומר להם 'זה לא מעניין אותי', כי הציון הוא תוצאה של כל מיני דברים רנדומליים ושל מה שעשית קודם.
"השאלה הגדולה היא לא כמה קיבלנו אלא האם המערכת כיום תאפשר לנו ציונים טובים יותר בעוד שבע שנים. אנחנו מלקים את עצמנו ומתמקדים בציון ובתקציבים. פינלנד לא מוציאה הכי הרבה כסף לכל תלמיד וגם לא סינגפור, אבל הן משיגות תוצאות טובות. צריך ליצור מערכת שמכינה אותך לחיים ולא לבחינות. בשביל להגיע למערכת כזו צריך מערכת שאומרת 'אנחנו יוצרים פה משהו ביחד'. בבתי ספר שיש בהם שיתוף של מורים, תלמידים והורים רואים תוצאות.
"צריך לשנות את המיקוד, ולהבין ששום דבר לא נפתר בטווח המיידי. כיום אנחנו כבר מתחילים לשנות חשיבה - במקום להסתכל איך אנחנו מחלקים את העוגה אנחנו חושבים איך אנחנו מגדילים אותה. למשל, בתחום ההיי-טק, אנחנו מבינים כיום שיש סיכונים ויש הזדמנויות. המינוי של חיים שני למנכ"ל משרד האוצר מחזק את החשיבה הזו. הוא מגיע מהמגזר העסקי (היה מנכ"ל חברת נייס, ר"ש וש"מ). זה מראה את השינוי בהתייחסות".
מה מעצבן אותך?
"מעצבן אותי שאומרים 'הממשלה עשתה טעויות והממשלה צריכה לשלם'. מה זה אומר ממשלה? זה בסך-הכל גוף שלוקח מסים ומחזיר אותם בחזרה לאזרחים".
אולי אנשים חושבים שחלוקת המשאבים לא נכונה ולא צודקת.
"הדיון של מי צריך לשלם על מה הוא לגיטימי, אבל צריך להבין שהממשלה זה אתה".