אם היה מישהו זקוק לדוגמה כיצד ניתן לנצל את בית המשפט ולרתום אותו להרתעה ולהשתקה של מאבק ציבורי - הוא קיבל את הדוגמה הזו בדמות מערכה משפטית שמנהלות חברות שלטי חוצות נגד אברי גלעד.
אברי גלעד היה מהפעילים הבולטים במאבק הציבורי נגד הצבת שלטי פרסום בנתיבי איילון.
חברות שלטי הפרסום, שראו עצמן נפגעות כלכלית כתוצאה מהמאבק, החליטו לפתוח במלחמת חורמה נגד אברי גלעד אישית. הן הגישו נגדו תביעת לשון הרע בסכום של מיליונים בגין התבטאויותיו במסגרת המאבק שניהל.
אלא שבמסגרת התביעה טוענות החברות גם כי אברי גלעד נאבק בשלטי החוצות משום שהוא רואה בפרסום החוצות באיילון גורם מתחרה, שכן הוא עצמו מופיע בפרסומות בטלוויזיה ובעיתונות, ולמעשה מרוויח ישירות מהסרת שלטי החוצות, כי כך יגדל נתח הפרסום שלו אישית ברדיו ובטלוויזיה.
במילים אחרות, החברות טוענות שאברי גלעד בא אל המאבק הציבורי הזה בידיים לא נקיות - כיוון שיש לו אינטרס כלכלי אישי בהסרת שלטי החוצות.
ועכשיו, אברי גלעד נדרש להראות שאין לו אחות: הוא נדרש להמציא לבית המשפט את ההסכמים האישים שלו עם גורמי פרסום שונים שעמהם הוא עובד.
החלטתו של בית המשפט לחייב את אברי גלעד להמציא את ההסכמים מוטעית ומדאיגה:
היא מוטעית כיוון שדרישת התובעים להמציא את ההסכמים הנ"ל צועקת וזועקת מכל הקירות ניצול לרעה של הליכי המשפט, ואסור היה לו לבית המשפט לתת יד לדרישה הצינית הזו.
והיא מדאיגה, כיוון שיש בה להרתיע - לא רק את אברי גלעד, אלא גם אנשים אחרים שחשים צורך לצאת למאבקים ציבוריים.
כי מול אברי גלעד ודומיו המנהלים מאבקים ציבוריים עומדים לא פעם טייקונים למיניהם וחברות עתירות ממון, שרואות בניהול מערכות משפטיות חלק בלתי נפרד של המודל העסקי שלהן, ומשכך - החלטתן לשפוך מיליונים במאבקים משפטיים היא עוד שורה במאזנן הכספי.
בית המשפט, שבתוך עמו הוא אמור לשבת, היה חייב לראות את התמונה הכוללת הזו, ולתת דעתו גם להשלכות הציבוריות של ההחלטה לחייב את אברי גלעד למלא אחר הדרישה המופרכת והצינית של החברות להמציא לידיהן את ההסכמים האישיים שלו.
