התחזית המדינית: שקט

אמנם דניס רוס בא ומלקולם הונליין הולך; אומנם שליח הקוורטט טוני בלייר אומר כי "על תהליך השלום להתחדש תוך פרק זמן של שבועות ולא חודשים"; אומנם נתניהו נוסע למובארכ ופעמיים בשבוע קורא לאבו-מאזן לחדש את השיחות הישירות – "אנחנו שכנים ואני מאמין בכל לִבי שבמאמץ וברצון משותף נוכל לקדם שלום אמיתי בין עמינו", אמר השבוע נתניהו לעבאס בשיחת תנחומים טלפונית על מות אחיו; אומנם האמריקנים ממשיכים לומר שהם מחויבים להשגת הסכם מסגרת ושהכישלון עד כה לא מרפה את ידיהם – אך למרות כל אלה אין כרגע מתווה לחידוש השיחות. גם אם יתחדשו, לא יֵצא מהן דבר. הן מבחינה פוליטית פנים-ישראלית והן מבחינת סדר היום האמריקני, התהליך עבר את נקודת השיא. אובמה, מוכה וחבול, הוריד את הרגל מהגז. השליח המקורי שלו, ג'ורג' מיטשל, חדל לבוא לאזור ואיש אינו יודע מתי ישוב. עוזריו אומנם באים לעתים, וכך גם כאמור דניס רוס. אלא שפקידים אמריקנים שעִמם שוחחתי השבוע הבהירו שרוס הוא נציג הבית הלבן בלבד. מיטשל הוא אומנם השליח האישי של אובמה, אך הוא מייצג גם את מחלקת המדינה. בקיצור, לא רק בזירה הפלשתינית אלא גם בזו האמריקנית יש מתחים פנימיים. ככה לא בונים שלום. רוס, שלפחות פורמלית מחזיק את תיק אירן במועצה האמריקנית לביטחון לאומי, הוא ללא ספק דמות נוחה יותר לישראל. כבוגר תהליך אוסלו וכישלון ועידת קמפ דיוויד, הוא אינו נאיבי כמו הצמד אובמה-מיטשל. הוא לא צפוי להניח רגל כבדה על צווארו של נתניהו. ייתכן שמעורבותו המתחדשת היא הסיבה לדיבור השב ועולה על אודות הסכם ביניים – מהלך שהפלשתינים לא רוצים בו, ושגורמים בירושלים מבהירים לגביו כי יהיה מסובך להשגה כמעט כמו הסכם קבע. גורם מדיני בכיר אמר ל'מקור ראשון' בהקשר זה כי גם אם יעברו הצדדים לשאוף להסכם ביניים ולא להסכם קבע, יהיה עליהם לדון ברוב נושאי הליבה. כך למשל יהיה צורך לשאול האם במסגרת הסכם הביניים הפלשתינים יקבלו מדינה, האם המדינה הזו תהיה מפורזת, מה יהיה גורל ההתנחלויות שבתחומה ומהם סידורי הביטחון שיובטחו לישראל כדי למנוע השתלטות עליה מצד חמאס. בשבועות האחרונים הולכת וגוברת ההבנה בחוגים אמריקניים וישראלים כי אין סיכוי להשיג הסדר קבע ועל כן יש לחתור להסכם ביניים. בשלב זה האמריקנים עדיין דבקים ביעד המקורי של הסכם קבע, אולם ייתכן שכבר בשבועות הקרובים יחול שינוי בעניין. קבע או ביניים, העניין כה מסובך ומתיש עד שקשה להאמין שכעת תתרחש לה פריצת דרך. בישראל ובאמריקה מתחילים להריח בחירות. אובמה הפצוע לא יכול להרשות לעצמו סכסוך נוסף עם הקהילה היהודית. כל זה, בצירוף הקונגרס החדש, מבטיח שלנתניהו יהיה קל יותר בגזרה האמריקנית מעתה ואילך. אם לא יעשה טעויות ביוזמתו, יקל עליו לעמוד בלחצים מחוץ. דן מרידור נוהג לומר בהקשר זה שממשלות מבצעות מהלכים מפתיעים רק בתחילת כהונתן. בגין וסאדאת, רבין וערפאת, חתמו על ההסכמים אחרי שנה ומשהו. כעת, כשביבי סוגר קרוב לשנתיים, עם קואליציה שיציבותה נפרמה, ולאור הסרבנות הפלשתינית הממושכת, לא ייתכן מהפך פתאומי. אשר על כן, אפשר לומר שלא תקום מדינה פלשתינית עד ספטמבר 2011, כפי שהבטיח אובמה – לפחות לא כתוצאה ממשא-ומתן. אשר לתרחיש החד-צדדי, כאן האמריקנים עומדים במלוא העוצמה לצד ישראל. לא רק שהם שוללים הכרזה חד-צדדית, אלא שאפילו גינוי במועצת הביטחון להתנחלויות – מפעל שהם לא בדיוק מחבבים – הם בולמים, מתוך אמונה ששלום ייכון רק בהסדר ולא בכפייה. זו גם עמדת אירופה נכון לעכשיו. "אין אלטרנטיבה להשגת הסכם במשא-ומתן", הכריזה ביום רביעי קתרין אשטון, נציבת קשרי החוץ של האיחוד האירופי, בדרכה לביקור נוסף בישראל וברש"פ. אשר על כן, השורה התחתונה היא שלא צפויה שום התפתחות מול אש"ף בעתיד הקרוב.

אם לא הפלשתינים, אולי מסוריה יתרגש הסכם בלתי צפוי. ובכן, גם כאן הסיכויים נמוכים מאוד. ראשית, לפחות על-פי מה שידוע לשרים בשביעייה, אין שום התפתחות בחזית הסורית. מלקולם הונליין, כפי שכבר התברר, לא עסק בנושאים מדיניים אלא יהודיים-הומניטריים. בנוסף, מעבר לברית ההדוקה בין דמשק לטהרן, בירושלים תוהים מיהו באמת בשאר אל-אסד והאם בכלל הוא זה ששולט בסוריה. אינדיקציות מודיעיניות מבוססות טוענות שאסד הבן הוא אדם לא יציב שנשלט בידי זקני מפלגת הבעת' ושאינו המנהיג שיוביל את עמו לשלום היסטורי. גם מול הסורים קשה לראות מהפך, שלא לדבר על המשמעויות הפוליטיות של התפתחות כזו. אז אין הסכם עם סוריה או עם עבאס וחבורתו, ובמערכת המדינית מקובל לתאר זאת כקיפאון מדיני. זה המינוח השגור בפי פרשנים ואחרים. אך ההגדרה הזו אינה תיאור אובייקטיבי של המציאות אלא ביטוי לשאיפות הלב של מי שמשתמשים בו. אלה באים בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ציפי לבני למשל. "אין בעצם שום דבר ויש קיפאון והתדרדרות במצבה של ישראל", הטיחה בנתניהו מעל לדוכן. מבחינתה, כמו מבחינת אהוד ברק, רק הסכם מהפכני ודרמטי הוא מעשה מדיני. כל השאר הוא סתם שגרה מדינית משעממת. "העולם משתנה לנגד עינינו. הוא לא מוכן יותר, ואין שום סיכוי שיהיה מוכן, לקבל את המציאות שבה אנחנו שולטים כבר 43 שנים על עם אחר. הבחינה האמיתית שלנו היא בין נטילת יוזמה לבין מצב שבו נמצא את עצמנו – והיום הוא לא רחוק מאוד – במצב של בידוד בינלאומי גדל והולך", טען השבוע שר הביטחון בהרצאה בבית התפוצות. ברק אומנם הצליח להימנע מלומר את המילה אפרטהייד, אך לא יכול היה שלא להשוות בין ישראל לדרום אפריקה. מותר לתהות שוב מדוע שר כה חשוב בממשלה צריך להיות זה שמאמץ ביטויים הלקוחים מעולמם של מחרימי ישראל? מותר לשאול מדוע שר הביטחון של ישראל מנבא את בידודה בעולם, בשעה שאין אפילו מדינה אחת שמעלה רעיון כזה על דל שפתיה? "הקיפאון המדיני", כך מתברר, אינו תיאור של מצב היחסים של ישראל עם העולם, אלא ביטוי להלך המחשבה, אולי הפחדים הקמאיים, של ברק, לבני ודומיהם.

בנאומה בכנסת ביום שלישי, סקרה לבני את הזיגזגים בעמדות נתניהו לאורך השנים, והסיקה מהם כי העולם לא מאמין לו. "ב-95' נתניהו התנגד נחרצות לאוסלו. אחר כך, ב-96', כאשר הוא ביקש להיבחר כראש ממשלה והבין מהסקרים שצריך לומר משהו, הוא תמך. ב-2002, כדי להיבחר מול שרון בליכוד, הוא התנגד נחרצות למדינה פלשתינית. ב-2008, כדי להיבחר, אמר שאין צורך בה ומספיק שלום כלכלי, וקצת ביטחוני. ההתלבטות היא כבר לא, כמאמר שרון, בין ידך הימנית לידך השמאלית, אלא איזה יד, באיזה יום ובאיזו שנה ולאיזו מטרה. כשלא מאמינים לראש הממשלה, זו אמורה להיות בעיה עבורו. אבל הבעיה היא שכשהעולם לא מאמין לראש ממשלת ישראל, מי שמשלם את המחיר זה מדינת ישראל, ואנחנו כולנו. ובעוד מדינות העולם טורקות את הדלת בפניך, מדינה אחר מדינה מעלה, לצערי, את דגל המדינה הפלשתינית". אף שלבני צודקת בנוגע לפניות הפרסה של ביבי, העובדה היא שהעולם דווקא לא טורק לו דלתות. אף שבמסמכי 'ויקיליקס' האשים מובארכ את נתניהו בחוסר אמינות, הוא מרבה להיפגש אִתו ובין המדינות נמשך תיאום הדוק נגד חמאס. ולא רק מצרים. ממתינה לנתניהו הזמנה פתוחה לביקור בסין. קנצלרית גרמניה בדרך. ישיבות ממשלות משותפות עם גרמניה, פולין ואיטליה (בנפרד) נמצאות בקנה. כך גם ביקור ראשי הממשלה של סלובניה וקרואטיה. אלמלא העיצומים במשרד החוץ, היה מתקיים אפילו ביקור ממלכתי של נשיא רוסיה, דימיטרי מדבדב. ומי יודע, לפי הרושם שיצר ראש הממשלה בכנסת ביום שלישי, יש אפילו סיכוי שפולארד ישוחרר. התפתחות זו, אין חולק, באמת תהיה הפשרה של קיפאון.