האבטיפוס של הלוחם הפוליטי השמאלני היעיל, של כל ה
אורי אבנרים, הוא לדברי לורד וילי מינצנברג. חוד החנית של המאמץ הקומוניסטי במערב אירופה, בשנות העשרים והשלושים. תועמלן מבריק שנרצח – בידי הסובייטים, כמו כל קומוניסט טוב – ב-1940. למינצנברג מיוחסת למשל המצאת השיטה של הקמת ארגוני חזית: תנועות מערביות, בפרט 'תנועות שלום', המקושטות בשלל אינטלקטואלים ליברלים תמימים; תנועות המתומרנות בידי מוסקבה, אך לעולם אינן מזדהות כקומוניסטיות.
מטרתו של מינצנברג, מצטט לורד בספר את החוקר סטיבן קוץ', הייתה "ליצור את הדעה הקדומה הפוליטית השלטת באותה תקופה עבור האדם החושב-נכונה במערב הלא קומוניסטי: מדובר היה באמונה שכל דעה המשרתת את מדיניות החוץ של ברית המועצות מקורה במעייָן הקדוש של כל האנושי וההגון בחברה ובטבע האדם". ולורד מוסיף – "מטרה זו נשארה תקפה לאורך ההיסטוריה הפוליטית המודרנית עד היום... מעטים נותנים את הדעת על כך שמהנדסי דעת קהל עובדים קשה כדי לפברק את אותה 'דעה רווחת' שכל אינטלקטואל מנופף בה אוטומטית ברגע שהוא נדרש להביע דעה".
בית הלורדים בירושלים הוא דירה צנועה במרכז העיר. ממש ליד בית אבי-חי ובניין המוסדות הלאומיים. גרים בה לורד, אשתו הסופרת גַיל הראבן, והתאומות רותם ונעמה שהן עכשיו חיילות. וארבעה חתולים והרבה ספרים. ספרות יפה (גיל), קולנוע (אמנון), היסטוריה עולמית וישראלית וקיבוצית, מדף ארוך של מלחמת העולם השנייה.
הלוחמה הפוליטית, הוא מסביר, היא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים. "יש הרבה תופעות בחיינו שיכולנו להסביר לעצמנו טוב יותר אם היינו מבינים שיש שיטתיות בלוחמה הפוליטית. הצרה היא שבישראל אנשים מוכנים להאמין רק בדברים שקורים במקומות אחרים; יכול להיות שהסובייטים גייסו מרגלים באנגליה וגרמניה ובצרפת ובארצות הברית, ניהלו לוחמה פוליטית לפי הספר – אבל אצלנו? אנחנו, עם נומה עמק והסלע האדום והפלמ"ח? אצלנו הם פעלו באותה צורה?
"אז התשובה היא כן. שאין סיבה לחשוב שזה לא היה גם פה. הם תמיד טוענים שהנאציזם כמו שהיה בגרמניה יכול להיות גם אצל היהודים בישראל. אז אני אומר אותו דבר – הקומוניזם הוא נאציזם ליהודים, אז למה שלא יהיה פה? הקומוניזם משתמש באידיאלים כדי להכשיר את השטח לפשעים. בכל פעם מחפשים את האידיאלים החדשים שבאמצעות ניתן לחולל את המהלך הניהיליסטי, החסלני, האנטי חברתי. הייתה תקופה שהשמאל הציוני היה אלטרנטיבה, הצעה; הייתה בו אחריות חברתית ולאומית. מאז הסכמי אוסלו די ברור שיש בו מגמה של הקצנה, וכבר אין שום ציפייה שהשמאל יציע דרך אחרת, טובה יותר, לעם ישראל. הוא כבר לא פתרון לבעיה, אלא חלק רציני ממנה".
אז מהו בעצם היחס בין אותו גרעין קומוניסטי לבין מחנה השמאל?
"אחת המטרות של הגרעין הקומוניסטי היא לשלוט קודם בשמאל, ובאמצעות זה לשלוט בחברה, לכוון אותה, להקריס את הדמוקרטיה. ואת זה עושים בשיטות של מינצנברג. אתה רואה בכל פעם כמה עשרות מרצים שחותמים על משהו, וגם אם יש עשרת אלפים אחרים שלא חתמו, ושמתנגדים לזה, יצרת כותרת ויצרת לחץ.
"בעבר השמאל הציוני הבין את זה ונזהר מזה. בתקופת המנדט גופים כמו מפא"י, כמו הש"י, היו מודעים מאוד לסכנה הפנימית שהקומוניסטים מהווים. במלחמת המגן שלהם הם עשו גם דברים מכוערים, שיתפו פעולה עם הבריטים ברדיפת הקומוניסטים; אבל אתה רואה שהסכנה הזו הובנה. ואתה אומר, במי אתם נלחמים? בכמה מאות אנשים! לאחר קום המדינה נוצרה איזו שכחה. הקומוניסטים הורשו לראשונה לפעול בגלוי, ודווקא זה יצר תחושה של נורמליזציה. ובחסות התחושה הזו נמשכה הלוחמה הפוליטית המתוחכמת. כשמאיר וילנר מהמפלגה הקומוניסטית עלה על הבמה או כתב משהו כולם ידעו שמדובר בתוכּי של מוסקבה, ולא הקשיבו. לא כך כשאורי אבנרי ב'העולם הזה' התנגח בבן-גוריון על כל רקע אפשרי; זה נתפס כענייני".
כמו שכיום 'ידיעות' הנחשב בלתי מזוהה הוא כלי יעיל יותר מ'הארץ' בלוחמה הפוליטית?
"ידיעות וגם הארץ משפיעים באמצעות כותרות, ולאו-דווקא מאמרי דעה. אם ידיעות מחולל היסטריה סביב איזשהן אמירות של קורבן של השרפה, זה לא ביטוי של דעה מנומקת, אלא ניצול של חומר גלם חדשותי לצורך יצירת ערעור האמון בראש ה
ממשלה, יצירת שנאה כלפיו. וכאן ברור שידיעות יותר אפקטיבי.
"עוד הבדל בין 'העולם הזה' לכותבים מסוימים ב'הארץ' הוא שאבנרי, ייאמר לזכותו, ניסה להשפיע על הציבור. היום אנשים מהשמאל הקיצוני כותבים דברים שלא נועדו להשפיע על הציבור; הציבור כבר מחוסן. הם כותבים כדי להשפיע על גורמים בתוך האליטות הממסדיות ובחו"ל. הם בזים לציבור, הוא לא נחשב בעיניהם. כששטרנהל ממליץ לאמריקה ולאיחוד האירופי לכפות עלינו הסכם, הוא לא בא לשכנע את הציבור. אבנרי פעל בכל החזיתות, אבל גם בפנייה ישירה לציבור, וזאת הייתה ההצלחה שלו. אחרי ששת הימים צצה פתאום שכבת אינטלקטואלים צעירים שיכולת להבחין שהיא התבשלה שנים במיץ האידיאולוגי של אבנרי".
שמעת כבר משהו מאורי אבנרי בעקבות הספר?
"אבנרי לא השתפן, ואירח אותי לשיחות ארוכות לצורך הכנת הספר, על-אף שידע שזה לא יהיה שיר הלל. לכן חשבתי שמן הראוי שגם אני לא אשתפן ואביא לו את הספר בעצמי. אז צלצלתי, הגעתי, החלפנו כמה מילים והלכתי. הוא קצת נדהם מהשם של הספר. מעבר לכך לא שמעתי ממנו".
למה באמת נתת כזה שם נוטף דם?
"לרמז על הסיפור שמופיע לקראת הסוף, רצח איש אש"ף עיסאם סרטאווי, בן שיחו של אבנרי, ב-1983. נוצרה חבורה של אבנרי, קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי, ערפאת, סרטאווי, כולם מעורבים במאמץ אדיר לגייס כוחות פוליטיים מרכזיים בישראל למשא-ומתן עם אש"ף. אורי נעשה חבר קרוב של קרייסקי ושל סרטאווי. והנה מגיע הרגע שסרטאווי נרצח במסדרונות האינטרנציונל הסוציאליסטי בפורטוגל, וכל מי שמצוי בענייניים מבין שזה בוצע ברשות וסמכות של ערפאת. אחרי הרצח אפילו קרייסקי, שהוא לא השאור שבעיסה של המין האנושי, ניתק מגע למעשה עם ערפאת. ואורי, ההפך הגמור, הולך ונצמד אליו. אל מי שאשם ברצח חברו הטוב.
"זו בעצם הדינמיקה הקלאסית של הקומוניסט המאמין. הדינמיקה של קרונשטט. בשנת 21' לנין וטרוצקי טבחו את הסוציאל-רבולוציונרים בנמל קרונשטט בסנט-פטרסבורג. תומכי מהפכת אוקטובר בעולם הנאור השתוממו, והיו צריכים להחליט מה עושים עם מהפכה כזאת, שרוצחת את האידיאליסטים ביותר בתוכה. אז חלק נשך את שפתיו ואמר, זה מחיר המהפכה, ממשיכים הלאה. ואחרים ירדו מהרכבת האדומה, חלקם אפילו נעשו לוחמים אנטי-קומוניסטיים. והרכבת ממשיכה לתחנות הבאות, לקולקטיביזציה, לרעב, לטיהורים, לרציחות, להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בכל פעם עוד מאמינים יורדים ממנה, ומי שנשאר נעשה עוד יותר פנאטי ומחויב. אחרי רצח סרטאווי אבנרי עבר זעזוע. ידידתו הקרובה ברברה טאופר מעידה שהוא לא אותו אדם מאז. אבל הוא הבין שאידיאל השלום הפלשתיני מחייב אותו להמשיך עם קומראד ערפאת. שהוא היחיד שיכול להנהיג".