הקונטרס שלי

ספר שירים חדש, "הקונטרס שלי", של המשוררת שושנה ויג, יצא לאור בימים אלו. הגדרתו המדויקת של "קונטרס",עפ"י מילון אבן שושן, הוא גליון, רשימה, חוברת או מחברת. הקונטרס של המשוררת, חובר אליה ושוכן לצידה כאשר היא עולה על על משכבה בלילות. בחסות שעות השקט הברוכות שתורמת החשיכה, נטוות שורות השירים והמחשבות הסמויות ביותר מוצאות להן מקלט בין דפיו של הקונטרס מסביר הפנים. כול אותן מילים חסויות שנאגרו בו לאחרונה, הוצאו ממחבואן ואוגדו לספר שירים חדש. לקורא הנפעם נדמה שהספר כתב את עצמו ובנשימה אחת בעוד המשוררת ניצבת לצידו ומנסה ללא הצלחה לבלום את שטף המילים המתפרצות מאליהן. ואכן, היא מודה ומתוודה שחלק ניכר מהשירים נכתב כיחידה אחת, הומוגנית ובלתי נפרדת באחד מהלילות הלבנים בו השינה הרחיקה נדוד ממנה. חלקו הראשון והעיקרי של הספר, הנקרא גם "פתקי תפילה", מהווה יחידה נפרדת לגמרי מארבעה חלקיו האחרים העוסקים בפתקי מזל, פתקי אהבה, פתקי המלך ופתקי אמהות. ממש כהבטחת מוטו הספר: "מחפשת מילים בודדות כדי לומר לך המון", המילים נבחרו בצימצום ועם זאת כל מילה רבת משמעות. מילות השירים נוצקות לתוך תבניות שיריות מוגדרות, שנבחרו היטב ויחד עם זאת נותרות אפופות מסתורין. גם האב אלכסנדר, שהוא הנושא הבלתי מעורער של שירי החלק הראשון, הוא חידה שמרובה בה הנסתר על הגלוי. נראה שהפגישה בינה לבינו הייתה צפויה מראש ולא היה שום סיכוי להימנע ממנה כשירושלים מספקת את הרקע האידיאלי ואת האווירה המתאימה. חג החנוכה הוא אחד מאותם ימים בהם ירושלים עוטה מחלצות והאורות הרבים המתנוצצים על גופה של העיר הקדושה כעדיים, קורצים לעוברים ושבים בחגיגיות משולבת בשובבות משוחררת. ליד הסביבון הגדול (במרכז הקניות ממילא שבירושלים) שהמון עם מתקבץ סביבו, חל גם סחרור רגשות מסוכן שלא נצפה מראש. אותו כומר זר הניצב בקהל בגלימתו השחורה והארוכה, עטור בסממנים המאפיינים את הדת אליה הוא משתייך ומשקיף במתרחש מתוך רצון להיות חלק בלתי נפרד ממנו, מתבדל לפתע מהקהל הזר והאנונימי. הוא הופך להיות בעל שם וזהות, בעל כתובת ושייכות, בעל שאיפות ומטרות ולמרבה הפלא, על-אף זרותו, לבעל נשמה כמעט יהודית . על-אף שהוא כומר, בן דת אחרת, היא מאמינה בקשר הטוב שלו עם הבורא וביכולת שלו למצוא את הדלתות המתאימות גם לפתקים אותם טרחה לשים קודם לכן בין אבני הכותל. בהמשך הדיאלוג המתמשך בין שניהם, הם ממשיכים לתהות זה על קנקנו של זה. היא שמעולם לא השתייכה לעולם החרדי, מגלה את בקיאותו ביהדות, בהלכות החגים ובתפילות ומתחילה לתהות על יהדותה ומוצאת שהיא הלוקה בחסר. למרות שהיא נתפשת בקרב ידידיה כאדם חזק היודע להיכן מוליכה דרכו, היא חשה את הרפיון הפושט בעצמותיה מול אמונתו האיתנה והבלתי מעורערת. וכי איזו מין יהודיה היא שאינה קוראת שמע על המיטה?. ההתמודדות המילולית ביניהם מתמשכת מעבר למשוער. הוא תוקף את יחסה ליהדותה והיא בתמורה, סקרנית לבדוק את חסינותו לפיתויים האסורים עליו ככומר. האם מדובר פה במשיכה הנצחית בין גבר לאשה ואולי אין פה כי אם מאבק כוחות בלתי מודע של שני עולמות שונים? השיר האחרון בחלק זה של הספר עוסק בחמלה. "כמה חמלה יש במילה אהבה"? שואלת המשוררת. האם לחמלה ולאהבה יש קיום משותף או שהאחת באה על חשבון האחרת? האם נותרה כעת רק החמלה?

חמלה/ שושנה ויג

כַּמָּה חֶמְלָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אַהֲבָה. אֲנִי קוֹרֵאת בָּרְוָחִים שֶׁאַתָּה זוֹרֵעַ עַל הַדַּף שֶׁלְּךָ כַּמָּה אַתָּה צָמֵא לְחֶמְלָה. כְּשֶׁאַתָּה מְגַיֵּס אֶת נִשְׁמָתְךָ לְכָל עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת אַתָּה מְקַיֵּם עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ. אַתְּ יוֹדַעַת כַּמָּה אֲנָשִׁים אֲנִי מַכִּיר מִקְצֶה הָעוֹלָם עַד קָצֵהוּ. עַכְשָׁו צָרִיךְ לִמְצֹא אֶת הָאָדָם שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ בְּלִי גְּלִימָה בְּלִי צְלָב בְּלִי שַׂק בְּלִי כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ. צָרִיךְ לִמְצֹא לְךָ אָדָם עִם חֶמְלָה. בפתקי האהבה קראתי בהנאה מרובה את ה"השיר החדש על האהבה". אהבתי את הביטויים: "אני עוגנת במפרץ האהבה שלנו" ו-"מציף אותי בגעגוע שלך". הספינה טרופת הרוחות, עושה תמיד את דרכה אל נמל הבית שלה. היא מתנדנדת על מי המנוחות שבנמל ומשננת לעצמה: "אני איתך באהבה הישנה שלנו וזה השיר החדש שלנו".

השיר החדש על האהבה/ שושנה ויג

דִּמְדּוּמֵי הַבֹּקֶר. אֲנִי תּוֹהָה בְּאֵיזֶה מְלוֹן אוֹרְחִים אֲנִי לָנָה הַיּוֹם. כָּל הַחֹדֶשׁ נָדַדְתִּי מִמִּטָּה לְמִטָּה, לֹא הָיִיתִי עִמְּךָ הָיִינוּ כִּשְׁנֵי זָרִים בְּיֶרַח דְּבַשׁ עָקָר, שׂוֹחִים בְּעוֹלָמוֹת מְרֻחָקִים. מְרֻחָקִים מִתְחַמְּקִים צוֹלְלִים בְּחֶדְוָה שֶׁל זָרִים. בַּבֹּקֶר הַזֶּה אֲנִי נֵעוֹרָה לַחוֹף שֶׁלְּךָ מְזַהָה אֶת בֵּיתִי מְזַהָה אֶת מִטָּתִי, עוֹגֶנֶת בְּמִפְרַץ הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ מְזַהָה אוֹתְךָ כְּמִי שֶׁצָּמוּד אֵלַי בְּאוֹתָהּ אַהֲבָה יְשָׁנָה. מִתְרַפֵּק עָלַי, מֵצִיף אוֹתִי בַּגַּעְגּוּעַ שֶׁלְּךָ שׁוֹתֵק וְרַק שׁוֹתֵק. לֹא חוֹנֵק אוֹתִי. הַצִּמָּאוֹן שֶׁלְּךָ מִתְרַפֵּא מַהֵר. אֲנִי אִתְּךָ בָּאַהֲבָה הַיְּשָׁנָה שֶׁלָּנוּ וְזֶה הַשִּׁיר הֶחָדָשׁ שֶׁלָּנוּ.