|
מרים אולינובר היא ילידת לודז' שבפולין, שנרצחה באושוויץ. היא הייתה בין שתי מלחמות העולם תופעה מיוחדת בשירה היידית, משהו בדומה לזלדה בשירה העברית. בעוד רוב הסופרים והמשוררים בשפת יידיש פורצים שערים וחלונות אל הספרות המודרנית, האירופית, על זרמי המודרנה למיניהם, פילסה לה מרים אוליאנובר שביל משלה. מהמיית לבה ששפע שירה באורח טבעי, קרוב קרוב לשירה העממית, שהיא תשתית כל שירה של עם החי על מילאת. לספרה היחיד שראה אור בחייה (1922), הקדים דברים דוד פרישמן, ובה (בהקדמה) הוא אומר: - "שירתה של מרים אוליאנובר איננה בבחינת פרח-הלוטוס מחופיו הרחוקים של נהר הגנגס, היא נושאת את ריחה הפשוט והצנוע של קופסת הבשמים שירשנו מסבא וסבתא". ולזאב ידידי אומר: זאב שכמוהו כמעטים בתוכנו, עדיין נושא בנחיריו את ריחה האינטימי של קופסת הבשמים מבית, ביקש לתרגם שניים משיריה, ואינני יודע לשם איזו כוונה. אולי בלי כל כוונה? למעט הרצון לנשום עוד פעם את ריחו של שולחן הבית שאיננו, ולוא בתרגומו לעברית, שריחה היום אחר ורחוק. בזכותו אני מביא את שני התרגומים שעשיתי, לפי בקשתו, במוצאי חג השבועות, שהוא כידוע זמן מועד לתיקון. ועל החתום: ק. אבא.
הערת המביא לבית הדפוס: ספרה של מרים אולינובר (1894 עד 1944), "דער באבעס אוצר", נדפס לראשונה בוורשה, בדפוס האחים לוין אפשטיין, ושותפים, בשנת 1922. הספר תורגם לעברית בידי המשורר והמתרגם יהושע טן-פי, בשם "האוצר של הסבתא", דברי הקדמה מאת דב סדן, דוד פרישמן, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1975. יש להניח שלא ידעו על כך בשנת 1987, לא זאב עמרמי שהזמין את התרגום ולא המתרגם אבא קובנר. אני מניח שאילו קובנר היה יודע על התרגום של טן-פי, היה שולח את זאב עמרמי ישר אל ספרו. אבל אפשר שדווקא בשל אי-ידיעה זו, הרווחנו את שני התרגומים. יין הבדלה שי לזאב עמרמי, המתרגם. כְּבָר כּוּלָם שָׁתוּ מִיֵין הַהַבְדָלָה - תְנִי גַם לִי טִיפָּה מִגְבִיעֵךְ! מַזְהִירָה אוֹתִי סַבְתָא בְּלָשׁוֹן רַכָּה: יַלְדָתִי-לִבָּתִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁך! רְאִי הוּזְהַרְת, וְלֹא תִשְׁתֶה בְּתוּלָה מִיֵין הַבְדָלָה פֶּן יִצְמַח לָה זָקָן - כָּך כָּתוּב בַּדַפִּים הַקְדוֹשִׁים שֶׁבְּאָרוֹן הַסְפָרִים הַיָשָׁן! מֵרוֹב פַּחַד כָּשַׁלְתִי נָפַלְתִי מְמַשֶׁשֶׁת אֶת סַנְטֵרִי וּפִימָתִי, תוֹדָה לָאֵל! סַנְטֵרִי צַח וּבְתוּלִי רַק נִתְחַדֵד הַמִסְכֵּן מֵרוֹב אֵימָתִי. מיידיש: ק. אבא, שבועות, תשמ"ז. נערות שלוש נְעָרוֹת שָׁלוֹש זוֹהֲרוֹת כְּזָהָב הִתְחָרוּ בֵּינֵיהֶן, אוֹצָרָה שֶׁל מִי גָדוֹל יוֹתֵר וְרָב! "צְעִיף יֵשׁ לִי - קָפְצָה בְּרֹאשׁ הָאַחַת - מָלֵא פְּרָחִים וְכוֹכָבִים מְצוּיָרִים, הוֹרִישָׁה לִי סַבְתָא-רַבָּתִי". "וְלִי הוֹרִישָׁה סַבְתָא-רַבָּתִי - הִתְפָּאֲרָה הַשְׁנִיָה - מַחַט קְסָמִים מְצוּפָּה יַהֲלוֹמִים!" וְרַק הַשְׁלִישִׁית צַחֲקָה בַּחֲשָׁאִי, וּבַלָאט פָּתְחָה אֶת דֶלֶת הַחֶדֶר הַמְיוּחָד: רְאוּ! לְמִי יֵשׁ עוֹד אוֹצָר יָקָר וּמַרְשִׁים כְּמוֹ סַבְתָא-רַבָּתִי שֶׁלִי - עַד מֵאֲה וְעֶשְׂרִים!" מיידיש: ק. אבא, שבועות, תשמ"ז. הערת המביא לבית הדפוס: מרים אולינובר משוררת היידיש נרצחה בכבשני אושוויץ, לאחר שהובאה מגטו לודז' בשנת 1944. היא נולדה בעיר לודז' בבית מסורתי. קיבלה חינוך מסורתי וסיימה שם את בית הספר העממי. החל בשנת 1916 החלה לפרסם משיריה, קודם בעיתון שבו עבדה, "לודז'ער טאגבלאט", היומון של לודז', ואחר-כך כינסה אותם בקונטרס בשם "געזאנגען", שירים, 1920. מבקרי הספרות של אותה התקופה כתבו, ששיריה הצטיינו בנוסח עממי ובטבעיות ובנעימות, שלא היו כמוהם בשירת היידיש של התקופה. בעת הכיבוש הנאצי והקמת הגטו בלודז', נגזרו גזרות קשות מאוד על תושביו. אך הפעילות התרבותית נמשכה. הפעילות התרבותית הזו הייתה מסוכנת ובלתי חוקית. חוג של סופרים ומשוררים יהודים התרכז סביב המשוררת מרים אולינובר. ביניהם היו: הסופר ישעיהו שפיגל, הסופר והעיתונאי יוסף זלקוביץ', המשורר ש"ב שייביץ, המשוררת והסופרת חוה רוזנפארב והמשוררת והסופרת רבקה קויאטקובסקי ואחרים. החוג המשיך בפעילותו בכל שנות קיום הגטו, עד להשמדה הסופית בשנת 1944. מרים אולינובר ושירתה מוזכרות בכתביו של יצחק קצנלסון וכן אצל י. י. טרונק. וכן הובאו משיריה באנתולוגיה הגדולה של משוררות יידיש, של ע. קורמאן. תרגום שיריה מצטרף לתרגומים קודמים שתרגם אבא קובנר מיידיש. ובהם שירו של אברהם סוצקבר "אחי התאום", שנדפס בשעתו ב"משא", מוסף "דבר", אפריל 1986. והשיר "הפרפרון", שנדפס ב"כינוס דומיות", מאת אברהם סוצקבר, עם עובד 2005.
|
