ספרו החדש של
אמנון לורד אינו ביוגרפיה על
אורי אבנרי, שלא כדעת כמה מהביקורות. לורד אינו מעוניין באבנרי האיש, אלא בתופעה ששמה אורי אבנרי. זהו גם לא ספר היסטוריה, הגם שהוא עמוס בפרשיות היסטוריות מרתקות. לורד התחקה אחר דמותו של אבנרי כדי לשרטט דיוקן היסטורי של השמאל הישראלי החל בשלביה הפורמטיביים של החברה הישראלית בשנות ה-40 ועד לרגע השיא של אבנרי, שעה שנפגש מאחורי הקווים בזמן מלחמת לבנון הראשונה עם מבקש נפשה של אותה חברה,
יאסר ערפאת. משום כך, הספר הזה אינו רק הישג ספרותי, תיעודי והיסטורי; הוא בעיקר הישג עיתונאי.
לורד היה שם. כלומר "בצד האפל של הירח הפוליטי הישראלי" כהגדרתו. בשנות התשעים חצה את הקווים עם עוד חברים, ממש כפי שעשו זאת הניאו-שמרנים באמריקה בשנות ה-60, שעה שהבינו שהרעיונות הליברלים שדגלו בהם מובילים לאִיוּנה של ארה"ב במלחמה הקרה. כך במקרה שלנו, התובנה שרעיונות השמאל שמקדמים "האידיוטים השימושיים" מובילים לחיסולה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מבחינה זאת, הספר הזה הוא גם התחקותו של לורד אחר בית הגידול הרעיוני שלו, בעיקר אחר האופן שבו אותו בית גידול הצליח לסנן את הרדיקליזם האנטי-יהודי שלו אל המיינסטרים הישראלי, שכן אבנרי, שהיה מלוחמי תש"ח, "הפך ללוחם כמעט-משיחי נגד המדינה היהודית".
אכן, אבנרי הוא "האיש שהשפיע על החיים בארץ מהשוליים, יותר משהשפיעו עליהם מנהיגים בולטים מן המרכז". לורד אף מודה שנרתע "ממפגש פנים אל פנים" עם אבנרי: "היו לי בעבר התנגשויות אתו, ותמיד הדגשתי שקטונתי לעומתו. יחסי הערצה-שנאה, זה מה שהרגשתי הרבה שנים כלפי אבנרי". לא מן הנמנע שהספר הוא גם סיפור המראה של אמנון לורד עצמו שהכניס את אבנרי למעבדה שבה בחן, מה היה קורה לוֹ עצמו, לוּ נשאר במקומו הקודם והיה הולך בעקבותיו.
אחריתו של אבנרי, כותב לורד, מלמדת על ראשיתו. "פעילותו הצטמצמה למהות. אין יותר עיתון ואין יותר פעילות פוליטית על כל היבטיה; נותר רק המאבק: לוחמה פוליטית בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת נגד מדינת ישראל". הדיון באבנרי הוא אפוא דיון גם במעגלים החברתיים, התקשורתיים והפוליטיים הרחבים שהוזנו ממנו.
לאורך הספר לורד מראה את הקווים המקבילים שבין פעילותו הפוליטית של אבנרי - פעילות שכללה חזיתות רבות, תקשורתיות, מפלגתיות, ספרותיות, תעמולתיות - לבין רעיונותיו של השמאל הקומוניסטי. בשני המקרים תמכו אבנרי והקומוניסטים בהקמתה ובניינה של מדינת ישראל, אבל מהר מאוד, עוד בשנה הראשונה, הפכו את עורם ופנו נגד המדינה. לורד מביא כמה סיבות לשינוי, בעיקר ביחס לצד הקומוניסטי שתמיכתו בהקמת מדינת ישראל שימשה כלי לניגוח המערב ואחיזתו באזור. ב-1947 סברו הסובייטים כי היהודים הם האלמנט הרדיקלי היחיד שיכול גם לזכות בתמיכה מדינית וגם לסלק את הבריטים מאזור המפתח של המזרח התיכון. הערבים זוהו עם הפשיזם הפיאודלי, שליח האימפריאליזם הבריטי, ביחד עם מנהיגם, חאג' אמין אל-חוסייני, בן בריתו של היטלר. לאחר הקמת המדינה שבו הסובייטים לאסטרטגיה של יצירת תסיסה מהפכנית באמצעות סכסוך לאומים. ברית המועצות נטשה את היהודים ועברה לתמיכה הדרגתית בערבים.
ספרו של לורד נוגע בחמש השנים הראשונות של המדינה, שנים שבאופן יחסי נכתב עליהן פחות, אבל אלו היו השנים המעצבות של ישראל. רגילים לדבר על אמרתו של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י", אבל שוכחים את הבחירה היותר משמעותית של "הזקן" להקים את הממשלה הראשונה ללא מפ"ם, וזאת בשעה שהייתה בשיא כוחה עם 19 חברי-כנסת. בכך קבע בן-גוריון את אופייה היהודי של המדינה, עניין שמפ"ם התנגדה לו אז בשצף קצף.
השינוי הזה, שהשפיע ישירות על השמאל הקומוניסטי הישראלי ביחסו למדינה, אירע במקביל לשינוי אצל אבנרי. אבנרי, שלחם בתש"ח פרסם את הספר "בשדות פלשת" שבו הילל את הלוחם העברי, וזמן קצר לאחר מכן פרסם את "הצד השני של המטבע" שבו טבע את המטבע "רצחנו, שדדנו, אנסנו".
ב"צד השני של המטבע" הופיעו לראשונה הביטויים "מיליטריזם" ו"פשיזם" ביחס לציונות ולמדינת ישראל המתהווה כמו גם ביטויי חרטה על עצם הקמת המדינה ועל כך שאפשר היה למנוע את המלחמה. בצדק מציין לורד שיש פה שלילה בדיעבד של הציונות. הוא תוהה: "מדוע שנה וחצי אחרי תום המלחמה שבה חייה של המדינה היו תלויים לה מנגד, ומצבה עדיין רעוע ומוטל בספק, עובר פתאום אבנרי להתקפה תוך שימוש במינוח תעמולתי שאפיין את הקומוניסטים במאבק נגד הציונות מאז 1920?". שאלה טובה.